הנבואה שהתגשמה

שנת 1955, שישים שנה אחורנית, הייתה שנה שיגרתית ביחסי ישראל ומדינות ערב שמסביבה. כולם עדיין ליקקו את פצעי תבוסתן המשפילה במלחמת השיחרור, שבע שנים קודם לכן. כולם חלמו על סיבוב שני, שתכליתו הייתה לחולל 'נכבה' ליהודים: "לזרוק את היהודים לים" - מונח קוד שמשמעותו כיבוש כבשת הרש שבידי היהודים, המשתרעת במרחב הצר שבין הקו הירוק לים, ועשיית טבח נקם אכזרי, בשיטות אולטרא-נאציות, בכל אזרחיה היהודים של מדינה הצעירה, וחלוקת שטחי השלל שיהפכו ל'יודן ריין', בין המדינות השכנות. על מדינה פלשתינית איש לא חלם. העם הפלשתיני המדומיין טרם הומצא. השליטים הערביים, עם כל ההשפלה שבתבוסת קודמיהם, היו מספיק חכמים, כדי למנוע ביד ברזל הקמת אירגוני טרור חמושים. אל-קאעידה הוקם רק ב-1988, ודאעש רק ב-2014. גם הפתח והחמאס אפילו לא דומיינו ב-1955. הערבים בנו תוכניותיהם על המצוקה הכלכלית בארץ, שהכתיבה צנע וקיצוב, ועל תחושות התיסכול שגברו לנוכח המשך עליית היהודים מכל קצוות תבל לארצם. עשרות יישובי עולים הוקמו מדי שנה. ב-1955, למשל, הוקמו 25 ישובים חדשים, ובהם גם העיר קריית גת. בזירה הביטחונית נאלצה ישראל הקטנה להיאבק בתופעת הפידאיונים, שהיו אז הנשק היחיד שאמור היה להלום במדינה הצעירה. טראומה קשה הותיר בחברה הישראלית הטבח המזעזע שביצעו ב-1954 פדאיונים שחדרו מירדן ותקפו במעלה עקרבים אוטובוס שהיה בדרכו לאילת. 11 מנוסעיו נרצחו מטווח אפס, בדם קר. הטבח האכזרי חידש את עידן פעולות התגמול, כנגד ירדן ומצרים. אחת מהן, 'מבצע חץ שחור' ברצועת עזה שבשליטת המצרים (28.2-2.3/1955), הסתיימה במותם של 38 חיילים מצריים, והובילה את השליט המצרי נאצר, לדבריו, לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, שהייתה מגורמי מלחמת סיני באוקטובר 1956. העסקה צברה תאוצה גם על-רקע תקרית אווירית שהסתיימה במפלה מצרית: ב-1.9.55, לאחר שרביעיית מטוסי ומפייר מצרים חדרה לשמי הדרום, התחולל הקרב האווירי הסילוני הראשון של חיל-האוויר, שהסתיים בהפלת 2 מטוסים מצריים ומנוסת האחרים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חילק צל"שים. מלחמת סיני, שהתחוללה באוקטובר 1955, אשר נועדה בין היתר לעצור את ההתחמשות המצרית, טרם נראתה באופק. אבל עצם המתיחות הביטחונית, עוררה בלבם של אזרחי מדינת 'גבולות אושוויץ', את השאלה: מה הם, כלומר הערבים, בעצם רוצים מאיתנו?

"להידבר עם אללה"

עורכו המיתולוגי של מעריב בימים ההם, ד"ר עזריאל קרליבך, ניסה לפענח את העולם האיסלאמיסטי, כדי להבין מה באמת הם רוצים מאיתנו. הוא עשה זאת בגליון הושענא רבה, ערב שמחת תורה תשט"ז (7.10.1955), במאמר קצר תחת הכותרת: "אין אתה יכול להידבר עם אללה". ואף שחלפו בדיוק 60 שנה מאז, עדיין שומר המאמר על אקטואליותו, עד כי הקורא עוד עלול לשוות בנפשו שרוח נבואית נזרקה בכותב, בוגר ישיבת 'מרכז הרב' שהוסמך לרבנות בידי הראי"ה קוק. קרליבך היטיב לנתח במאמרו את מצבו העגום של העולם המוסלמי הנחשל, ואגב כך ניבא את הקמת אל-קאעידה ודאעש, פתח והחמאס, שלכולם, בסופו של דבר, חזון עיוועים אחד: כיבוש והכנעת העולם הלא איסלמיסטי, תוך עויינות פֶּרְמָנֶנְטִית את השלום. "מוקש לשלום העולם", כינה זאת קרליבך בראייתו מרחיקת הראות. דווקא היום, כשהאיסלאם מאיים בגלוי להטביע את העולם כולו בגל של משטמה, הרס וחורבן, באמצעות הטרור ומשת"פיו הסמויים והגלויים (דוגמת ח"כ זחאלקה שבנאומו המתלהם בכנסת מול סתיו שפיר, הודה שלא ההתנחלויות מפריעות לערבים, אלא עצם קיום יהודי כלשהו בארץ ישראל), ניכר בעליל שהמאמר הקדים את זמנו. מילותיו חצובות בסלע המציאות, יורדות לשורשי המתח הנצחי בין הציוויליזציה המערבית לבין האיסלאם (המייחל להקמת חליפות איסלמיסטית עולמית שחוקתה הקוראן והשריעה), ונקרא כמעט כמו משא של נביא בן זמננו: "אף מילה משותפת". "לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית. בין עולם האיסלאם לעולם המערב, אין אף מילה משותפת, לא הייתה ולא תהיה. הכוונה אינה לדת. הכוונה להשפעות האיסלאם על החיים החברתיים והסוציאלים, ואף היחסים עם שאר בני האדם. מוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר אף בינם לבין עצמם ולא רק בענייני ישראל. תגובותיהם על כל דבר הן כולן רגשניות בלתי מחושבות... עם הכול אתה יכול לדבר 'ביזנס', אפילו עם השטן, אך לא עם אללה... אנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסיכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה. כיבוש בכוח החרב בעיניהם, בעיני האיסלאם איננו עוולה, להפך. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים, איננה מתחום עולם מחשבתם. אללה גירש, אללה ידאג. על-ידי מה שאנחנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים, אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם. זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכשלונותינו. האמת היא שהאויב הוא רוח האיסלאם. האיסלאם אויבו של כל אדם חופשי. האיסלאם אויב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב. כל רעיון יוצרני. האיסלאם אויב לכל יהודי, כל נוצרי ולכל מוסלמי. האיסלאם לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא. האיסלאם הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם. האיסלאם הוא המוקש הטמון לשלום תבל, וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת, נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של "אי ידיעתו". כמה שהוא צדק באוקטובר 1955. כמה שהדברים נכונים באוקטובר 2015. שישים שנה אחרי, וכאילו כלום לא נשתנה.