מילה חמה על שולמית

בעקבות מות יוסי שריד, נזכרתי דווקא בשולמית אלוני. היא גדלה במשפחה קשת יום מרח' נווה שאנן בדרום ת"א. ההורים נפרדו ושבו 3 פעמים. אחיה התאבד בבריכת קיבוץ בשל המצוקה, אך היא לא בחלה בשום עבודה - שטיפת רצפות בגיל של ילדה ורועת צאן בהמשך. היו לה הורים וסבים שעסקו במלאכה זעירה - סנדלר, שען ואם תופרת. איש מהם לא תבע, לא צעק: דפקו אותי. פשוט אשכנזים מפולין. אלוני גרה בצריף שבקושי רכשו בכפר שמריהו השומם - עד יום מותה. סימפטום של צניעות. צדו את עיניי שני היבטים המעידים על רוח התקופה: 1. עמדו לשלוח אותה ללמד בקפריסין, אך התוכנית בוטלה לאחר שהתברר שהיא אינה חברת מפא"י. 2. ראובן אלוני, האב, היה עובד מדינה. לכן קיבל בכפר שמריהו, באזור שהיה אז שומם ולא מיושב, מגרש בגודל דונם ורבע בחכירה, לשם בניית בית עליו. לזוג לא היו מקורות כספיים לבניית הבית, אך לוי אשכול סיפר שיש צריפים שהובאו משבדיה ואין להם דורש. הם קנו את אחד הצריפים במחיר של יותר מאלפיים לירות, אך התקשו לגייס את הכסף ובינתיים היה פיחות, ששינה את הסכום שהיו צריכים לשלם וייקר אותו למחיר שהתקרב למחיר בניית בית של ממש, אך בכל זאת השלימו את הרכישה, גם משום שרצו שבנם הבכור ייוולד בבית שלהם. הם הקימו את הצריף על המגרש בכפר שמריהו בעזרת חברים. שולמית אלוני חייתה בצריף הזה עד מותה. למי שלא הבין: בשביל לימודים בקפריסין היית צריך להיות חבר מפא"י. עובדי מדינה קיבלו דונמים לבנות בתים במקומות שוממים, בחינם. רק שלה בקושי היה כסף לצריף שבדי. אפליה פרו אשכנזית מובנית מהשנייה הראשונה. והיא - אישה אמיצה וצנועה. מצדיע.