ביום שני קיימה עדת הכלכלה, בהשתתפות ראש ה
ממשלה, דיון במתווה הגז. הדיון התנהל בצורה מכובדת. לכל צד ניתן זמן סביר להצגת טיעוניו. אני מציין עובדה זו, גם כביטוי הערכה ליו"ר הוועדה,
איתן כבל, שהכין את נוהלי הדיון בתיאום מוקדם עם המשתתפים ועם חברי הוועדה. כך נמנע מראש הביזיון הקבוע, של צעקות והתקוטטויות כפי שאנו רואים יומיום בדיוני הכנסת והוועדות. אלא שבכך טרם הסתיימה ה"ויאה דולורוזה", של העלילה המשונה הזו, שנוצרה יש מאין, על-ידי השמאל בישראל. כאשר התקשורת נרתמת בחפץ לב להגיגי האופוזיציה - שמאל, ונסחפת אחרי מקסם השווא הדמגוגי של "הגזל הנורא" שמתעתדת הממשלה לעשות לאזרחי ישראל.
אותה תקשורת, במסגרת מאמצי השווא להכשיל את הפרויקט, התחילה כל דיווח על ההפגנות במוצאי שבת נגד המתווה, בנוסח: "אלפי מפגינים גודשים את הכיכר..." מתברר כי לא היו דברים מעולם. התקשורת שוב נסחפה אחרי האופוזיציה ואחרי עצמה. ההפגנות הלכו ושקעו כמאפה ללא שמרים... לתוך עצמן. הן לא ריכזו יותר מכמה מאות מפגינים, בשיא תפארתן.
ביחסי אופוזיציה-ממשלה, לא תמיד ההגיון שולט. היצרים חזקים ממנו, במיוחד אצל ראשי האופוזיציה. גם אחרי שכל המכהנים במשרות כלכליות מרכזיות, החל מפרופ' יוג'ין קנדל ("עיתונאים ופוליטיקאים רוצים לערער את האמון בממשלה" גלובס, 7.12.15), שאף בנה את המתווה, פרופ'
איתן ששינסקי (5.8.13),
קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל ("בנק ישראל תומך באימוץ המתווה שאישרה הממשלה"), שחזרה והביעה את תמיכתה במתווה, מספר פעמים, עיתונאים בכירים (
עודד שחר,
נחמיה שטרסלר,
סבר פלוצקר ועוד). כל אלה לא ערערו את להט הכלום של האופוזיציה.
המאבק על מתווה הגז מעלה מחשבות עגומות על אותה מילה גסה שקוראים לה ציונות, או סתם טובת המדינה, על יחסי קואליציה - אופוזיציה ועל כל מה שביניהם.
אבל רגע! המתינו! זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. עוד משוכה שעל יוזמי המהלך לעבור: דיון בבג"ץ, שבוודאי יקרה, ביוזמת כל שוחרי הדמוקרטיה למיניהם, שלא ינומו ולא יישנו. וכידוע הבג"ץ הוא הוא השומר העליון של הדמוקרטיה!
יוסי שריד: אחרי מות קדושים אמור. אבל...
הרעיון על כתיבת הקטע הזה נולד בעקבות כל הקילוסים ודברי השבח שנאמרו ונכתבו על
יוסי שריד, על כל פיסת נייר פנויה ובכל תוכנית בערוצים האלקטרוניים. משל שריד היה סוג של מלאך שכל כולו אהבת הברית והתפעמות בלתי נדלית מהן ומאורחות חייהן.
ובכן הוא לא היה כזה. אחת התכונות שהוא הצטיין בהן הייתה יכולתו לשנוא. כן. האיש, במיוחד בפרוס שנותיו, היה בעל מיצי מרה בלתי נדלים. המטרה הראשונה שעמדה מולו היה הימין על כל נגזרותיו. שום דבר לא היה ראוי בעיניו בחלק זה של העם. החל מניצחון נתניהו בבחירות וכלה בהתיישבות מעבר לקו הירוק, זו תנועה שחלקה לראייתו ממש ברית עם השטן. שריד, לדוגמה, תקף את השופט
נעם סולברג על כי סרב להורות על הריסת בתים של יהודים: "השופט הולך בעקבות אלוהיו: 'במגזר היהודי אין צורך בהרתעה... הציבור היהודי, ככלל, מורתע ועומד ואינו מוסת', חורץ השופט את משפטו". זו הייתה גישתו. וכי למה באמת לא להרוס גם בתים של יהודים?
אבל באמת לא שריד הוא במרכז הדיון בשמאל הישראלי דהיום, אלא בשינוי העמוק שעבר שמאל זה במרוצת הדורות האחרונים. לפני עשרים שנה לא ניתן היה להעלות על הדעת איש שמאל המחזר על פתחי הפרלמנטים באירופה כדי לשכנעם להכיר במדינה פלשתינית בגבולות 67. לא ניתן היה להעלות על הדעת תמיכה אוטומטית באויבי ישראל בארץ ובחו"ל כפי שהפגין שריד לא אחת. הפלשתינים תמיד צודקים. זו הפכה להיות סיסמת השמאל גם היום. גם בעידן הנכבה הסכינאית המתחדשת.
המדינה בעיצומה של התמודדות דמים שנכפתה עליה שוב. בעוד השמאל מקפיד להדיר עצמו מכל חלק ונחלה בישראל, הליכוד מאמץ לעצמו מבחינה מדינית ופוליטית, דפוסי חשיבה והתנהגות של מפא"י דאז. היש אירוניה גדולה מזו?
