כולם מכירים את ציוריו של האמן הספרדי הדגול, שחי רוב ימיו בצרפת. מי לא מכיר את "גרניקה", את "העלמות מאביניון" ואת היותו ממייסדי תנועת הקוביזם במודרניזם? הפופולריות שלו כה גדולה, עד כי אין אמן שזכה לכל-כך הרבה תערוכות בחייו ולאחריהם, בכל גדולי המוזאונים בעולם ובגלריות יוקרתיות. אמן זה, שהיקף כמות היצירות שיצר בחייו (1881-1973) הוא כה ענק, עד כי בכל מכירה ביריד אמנותי בינלאומי נחשב, יש אפשרות לרכוש ציור מציוריו אצל בעלי הגלריות הנחשבות בעולם.
מה סוד כוחו ושליטתו בדעת הקהל?
פיקאסו למד והוכשר להיות צייר ולא פסל. אולי משום כך לא זכו פסליו לתשומת הלב כאל ציוריו והדפסיו. הצד הפיסולי שבו, שרק כעת נחשף ב-M.oM.A במלוא היקפו והדרו, כמעט ולא היה ידוע לציבור. אך למרות שהקהל לא היה מודע דיו לפסליו, הם היו לכוח משפיע על התפתחות הפיסול לאורך כל המאה ה-20 ועד היום. אן טמקין, אוצרת התערוכה יחד עם אן אומלנד, חילקה אותה לקבוצות לפי הסגנונות השונים בהם יצר: ההתחלה, הפיסול הקוביסטי, ההפסקה בפיסול בין 1915 עד 1927, החלום שלו ליצור פסל מונומנטלי מחווה לגיום אפולינר שקרס בגלל דחיית כל הצעותיו בנושא, הפריחה של פיסולו כשרכש ארמון כ-70 ק"מ צפונית מפריס, שם הסתייע לו לעבוד בממדים גדולים בין 1930-37 אך כשהתגרש מאישתו, נאלץ להשאיר לה את הארמון.
בשנות המלחמה, למרות שנחשב על-ידי הנאצים לאמן שאמנותו מנוונת, הורשה להמשיך לגור בפריס, ואת פסליו שיצק בברונזה, היה מעביר בסתר לבית היציקה ובחזרה מאימת הנאצים. כל תקופה מאלו מוצגת באולם נפרד, שכל היצירות בו מתאפיינות בסגנון ובחומרים נפרדים מאלו שבקבוצות האחרות.
בשנת 1945 עבר לגור בריביירה הצרפתית. שם החל לעבוד בקרמיקה ואסמבלז'ים עד 1954, אז עבר לעבוד על אסמבלז'ים מעץ, על פסלים עשויים דפי מתכת, ועל מונומנטים ציבוריים. הוא היה כה מגוון, רב יכולות, מושפע מכל הסובב אותו, מחבריו האמנים הדגולים ובעיקר - מהפסלים האפריקניים וממדינות האיים האוקייניים בעלות התרבויות העתיקות, שלמעשה לא משנה לאיזו קבוצה מפסליו תביטו - בכולן יש קו אחיד ומשותף: הנטייה שלו להיות חורג מהמקובל שגרמה לו לעוות פרופורציות בפסליו, להשתמש באיברי מין גבריים ונשיים מובלטים במקום חלקי פנים או גוף והעיקר - רעבונו לנסות הכל, ולהשתמש בכל הטכניקות והאפשרויות שרק ניתן, עשה אותו לאמן הכה רב-גווני ובמקביל בעל כתב היד הכה אופייני לו.
גם אם תבחינו בהשפעת אמנים נודעים עליו, כמו מורו חוליו גונזלס, פול גוגן, דגא, ז'אן ארפ, אנרי מאטיס, ברנקוזי, ומי לא - הרי מה שמייחד אותו זה כשרונו לספוח את ההשפעות ולצקת אותן דרך הפריסמה של אופיו-הוא, ומכל אלה להביע את אישיותו העצמית.
כוח העבודה שלו היה ממש מדהים. זריזותו, היד הבוטחת שלו ודמיונו השופע, גרמו לו ליצור את היצירות המופלאות מבין המיטב של המאה שעברה. הכריזמה שלו, כשרון יחסי הציבור, כמו ישיבתו מדי חמישי לארוחה עם חבורת גדולי היוצרים בראשית המאה בפריס, אליה עקר ב-1904, כל אלה עשוהו לאייטם הלוהט ביותר בכל מהלך המאה. את ראשוני פסליו יצר עוד בברצלונה, ב-1902.
את "אשה יושבת" יצר מחומר בסטודיו של פסל שכן. גם כשעבר לפריס ב-1904, הסתמך על שימוש בסטודיות של אמנים-חברים, כשנושאי הפסלים היו קשורים לנושאי ציוריו. כך פסלו מ-1905 "הליצן" היה קשור למשורר מקס ז'אקוב. כך הפסל "ראש של אשה" מ-1909 נובע מיחסו לאהובתו פרננד אוליבייה. פסל זה מאוד מזכיר את בוצ'וני בגריעת החומריות מהראש והפנים, כאילו החוץ והפנים מתמזגים להם. כמו-כן, ניכרת בפירוש השפעת הקוביזם עליו ועל בראק. פסל זה הוצג בתערוכת "הארמורי שואו" ב-1913 תערוכה שערך אלפרד שטיגליץ, וששינתה את כל ההיסטוריה של האמנות האמריקנית מאז, כשנחשפה למודרניזם האירופי.
למעשה המפנה הגדול ביצירתו חל בעקבות ביקורו במוזאון האתנוגרפי של טרוקדרו בפריס ב-1907. שם נגלו לו לראשונה הפסלים האפריקניים והאוקיאניים, ומאז החל גם לפסל בעץ. רב-גווניותו והרעב להמציא ולחדש כל העת, הם שגרמו לו לא להסס ולחפש פתרונות בכל האמצעים האפשריים. מדהים לראות את השימוש בחומרים כה שונים אותם היה משלב ליצירה אחת: קרטון גלי, נייר עיתון, דפי מתכת, חומר, גבס, והחידוש הכה פיקאסואי היה יצירת פסלים מקרמיקה עליהם צייר. כאשר מכדים, קערות או צלחות עשה פסלי חיות, דמויות ומה לא.
פיקאסו היה רשם מעולה, צייר פיגורטיבי נפלא, מה שניבט מהדיוקנאות שעשה בשנים של טרום הקוביזם וטרום פריס. יצירותיו מלאות כוחניות, שילוב של גימור מחוספס בפסל לגימור חלק כשמדובר בעור של אישה. בחזרה מניו-יורק, נפלא לשבת ולראות שוב בשקט את כל הפסלים המרהיבים, הכה מגוונים, שלמעשה מביעים את תולדות האמנות במאה שעברה עם כל הנגיעות שלהם. זה מהווה תענוג לא פחות מהצפיה בתערוכה. ההמונים הגודשים את אולמות התערוכה, מקשים על הצפיה הפרטנית, בעוד הספר הנפלא מאפשר לך ללכת הלוך ושוב, לחזור בין התקופות, ולקבל תמונה פרטנית של יצירתו בין השנים 1902 עד 1964. בהמשך עבר ליצור פסלים עתירי ממדים, הניצבים בשיקגו, ניו-יורק ובהרבה מוסדות תרבות נודעים.
הצילום המצורף "בקבוק, כוס וניר עיתון" מ-1914, נראה מאוד מונמנטלי, אך מידותיו בסך-הכל הן 20 על 14 על 8 וחצי ס"מ. קשה להאמין, למראה כמה עוצמה יש בו. הוא עשוי מפח צבוע, חול, חגורת ברזל ונייר. הצילום השני - ראש אישה מ-1909 ביציקת ברונזה, כבר הוסבר לעיל.
גולת הכותרת של התערוכה הם הפסלים אותם סירב למכור, שמר אותם בביתו, ושהיו לו כבני משפחה. משום כך אינם מוכרים לציבור, ומהווים תגלית מפתיעה ומרגשת ביותר. המילים דלות מכדי להכיל את היופי והעוצמה בפיסול של פיקאסו, כפי שהוא נפרש במוזאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.
התערוכה תוצג עד ה-7 לפברואר 2016. אסור להחמיץ.
