אחד מחלומות חיי להיות נגנית מקצועית בתזמורת הפילהרמונית הישראלית לא יתגשם אבל עד היום מלווים אותי זיכרונות רבים משולבים בקטעי חיים כשאני ניצבת מהצד ולעיתים אני חשה שאני במרכז.
הכול החל כאשר התחלתי בגיל 7 ללמוד כינור אצל המורה הראשון שלי מר מיירוביץ ברחוב הנביאים בחיפה. במשך הזמן הוא גם שיבץ אותי בקבוצות ילדים וניגנו מוזיקה בהרכב קאמרי ואף הופענו בפני ילדים בקולנוע ארמון, שהיה מפורסם כאולם הגדול והטוב ביותר ולכן הופיעה בו גם התזמורת הפילהרמונית בקונצרטים למינויים שהיו מיועדים לעיר זאת.
בגיל 12, כאשר עברתי ללמוד אצל מורה אחר, מר רוטנברג, מנהל הקונסרבטוריום בחיפה, חבריי ואני נהגנו ל"התפלח" לקונצרטים.
היו לנו שיטות רבות שהשתכללו במשך הזמן. חבר אחד העסיק את הסדרן בשיחה ובאותו זמן התגנבנו, לרוב נתפשנו, אבל לא ויתרנו וחיכינו להפסקה כאשר ההשגחה לא הייתה כה קפדנית וכך זכינו לחצי קונצרט.
ראש מלא תלתלים
אבל היו גם פעמים שהצלחנו לחוות קונצרט שלם וזוכרת אני גם סדרן אחד שדווקא הפגין חיבה לניסיונותינו העקשניים ומידי פעם בחיוך על שפתיו העלים עין ואפשר לנו להיכנס כבר בתחילת הקונצרט. זכיתי לראות את דניאל ברנבוים בהופעתו הראשונה כילד, לבוש בחליפת קטיפה כחולה עם ראש מלא תלתלים כאשר הוא היה כמעט בגילי. היה לי "קראש" רציני עם מאסטרו סרג'יו צ'יליבידקה המנצח ולקח לי מספר חודשים עד שהשתחררתי מכבלי האהבה של הילדה בת העשרה...
בהיותי כבת 15 המליץ מורי לכינור לשלוח אותי לתזמורת הגדנ"ע שהמשיכה את פעילותה המוצלחת לאחר הקמתה ב-1952 בגבעת אולגה.
הפעם היא התכנסה בחוות גדנ"ע בעפולה ולשם נשלחתי בחופש הגדול בקיץ 1956 למחנה אימונים אינטנסיביים שבסיומם נערכו קונצרטים ברחבי הארץ.
שנים לאחר מכן, כאשר הייתי מנויה קבועה בפילהרמונית ונכחתי בקונצרטים שלמים, צפיתי בצ'לן הראשי מיכה הרן, שיצא לא מזמן לגמלאות. פגשתי אותו לראשונה אז בכנס הגדנ"ע, ילד קטן וצנום עם הצ'לו שהיה גדול ממנו, עם כיפה על הראש, קראו לו אז מיכה הריסון. ליוותה אותו גם אחותו הכנרת דבורה הריסון שלצערי שמעתי שהיא כבר מזמן לא איתנו. מיכה ואני הונצחנו על-ידי צלם השבועון "במחנה גדנ"ע" שהגיע לצורך כתבה על התזמורת והתמקד דווקא בנו. תמונות של שנינו עם כלי הנגינה הופיעו בכל הדרן בכתבה שפורסמה. לדאבוני לא הצלחתי לאתר אותן, אבל הזיכרון נשאר בהיר וברור.
השוטר היפה ביותר
שתי אחיות נוספות שהתחברתי אתן במיוחד היו תמי ונעמי ליפשיץ. תמי, בת גילי, כנרת ונגנית ויולה שעמה ועם משפחתה שמרתי על קשרי חברות הדוקים. כנערה ביקרתי בדירתם בצפון רחוב דיזנגוף ליד המשטרה ולעיתים תכופות צלילי הטריו של האחיות ליפשיץ הנעימו את כל הסביבה. תמי בכינור, נעמי בצ'לו ורותי אחותה התאומה של נעמי על הפסנתר.
עם נישואיה הפכה לתמי עדן והמשיכה לנגן ולעסוק במוזיקה עד ליום מותה לפני שנים רבות. היא לא ניגנה בפילהרמונית אבל אחותה הצעירה נעמי, שהפכה לנעמי אנוך, ניגנה כצ'לנית שנים רבות עד לפרישתה לפני כשנתיים.
ביקרתי אותן לעיתים קרובות. המשפחה שלהן הייתה מקסימה ומוסיקלית הרבה בזכות האב הקנדי במוצאו, השוטר היפה ביותר במשטרת ישראל, ובעידודה של האם ממוצא הונגרי, קטנה ואנרגטית, המבשלת והטבחית הטובה ביותר ברחוב דיזנגוף אם לא בכל תל אביב... הדירה הייתה ספוגה במוזיקה קלאסית כאשר ההפסקות היו מיועדות לטעימות של המאכלים ההונגריים...
לא היה קונצרט של הפילהרמונית בו צפיתי במיכה ובנעמי שלא גרם לי לגלוש לאותה תקופה של תזמורת הגדנ"ע שמחנה האימונים עבר מעפולה שנה לאחר מכן לשייך מונס (רמת אביב) והעלה נוסטלגיה של חוויות כה רבות.
פילוסופיה של מוזיקה
המנצח הראשון בעפולה היה ארתור גלברון והחליף אותו לאחר מכן שלום רונלי ריקליס. מפקד המחנה היה אריה זקס. עוזריו היו אליהו ענבל ועמי מעיני. לאליהו, שסיים את האקדמיה למוזיקה בירושלים, זה היה תפקידו האחרון לפני שחרורו מצה"ל. לימים הפך למנצח בינלאומי שחי באירופה.
עמי מעיני קיבל פרסום בינלאומי כקומפוזיטור על מכלול יצירותיו במיוחד לנבל סולו, לנבל ולהרכבים שונים ואף לנבל סולו ותזמורת. לאחר שסיפר לי בפגישה מקרית על המונוגרפיה שכתב על ריכרד ואגנר במהדורה מיוחדת של 500 ספרים ממוספרים, שמחתי לרכוש את הספר ה-150 שעד היום אני מעיינת בו לפני ואחרי האזנה לפחות לפתיחות של האופרות הארוכות והמידי פעם מייגעות, אך בהחלט מרתקות. מונוגרפיה זו היא המשך לעבודת מחקר שלו בתחומי הפילוסופיה והאסתטיקה שתחילתה בפילוסופיה של המוזיקה. זהו ספר עיון עב כרס, מלווה בתמונות, בניתוחי האופרות שלו המבוססות על המיתולוגיה הגרמנית, על הדעות הנוגדות בעד ונגד כמו של תומאס מאן ועוד. מונוגרפיה מרתקת, יצירה ענקית בפני עצמה.
התזמורת הפילהרמונית ביצעה את יצירותיו ואני זכיתי גם ב-2001 להיות נוכחת בקונצרט ביצוע בכורה של יצירתו: "12 פנטזיות לפסנתר בצורת פרלוד ופוגה" שהתקיים באקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש סמואל רובין.
בין הצעירים הנגנים הנוספים בתזמורת הגדנ"ע היו גם יאיר קלס, צביקה כספי ז"ל, אהוד אביחיל האבובן, דני שליט ואחיו שמחה חלד הצ'לן שלימים גם הוא בגיל צעיר ניגן כצ'לן ראשי בפילהרמונית, רפי פרנקל ורפי גלזר ומאיר שניצקי שפרט לו שהפך למדען במכון ויצמן, כולם הפכו למוסיקאים מחוננים. בין הנגנים היה גם אמנון וינשטיין שאביו היה מתקן הכינורות הידוע ביותר בתל אביב, וביקרנו אצלו פעמים רבות בבית המלאכה שלו שהיה צמוד לדירתו ליד גן החיות ההיסטורי... לימים אמנון המשיך את המסורת המשפחתית ובנה קריירה מזהירה בשיפוץ ובניית כינורות ושמו הולך לפניו בארץ ובעולם.
פסטיבל נפלא
באוקטובר 1957 הייתי בין המאושרים שזכו לנגן בתזמורת המשולבת של הגדנ"ע עם תזמורת צה"ל בקונצרט מיוחד, אחד מתוך מספר קונצרטים של חנוכת היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן. אליהו ענבל היה הקונצרטמייסטר, אני ניגנתי בקבוצת הכינור הראשון, שלום רונלי ריקליס היה המנצח.
אמנם, זה לא היה הקונצרט הראשי שסימל רשמית את פתיחת האולם החדש ב-2 לאוקטובר בניצוחו של לאונרד ברנשטיין עם איזיק שטרן הכנר, גרגורי פיאטגורסקי הצ'לן ו
ארתור רובינשטיין הפסנתרן, ארבעה מגדולי המוסיקאים בעולם, אבל עצם העובדה שנתנו את הכבוד לתזמורת "שלנו" לקחת חלק באותו פסטיבל נפלא, רומם את כולנו ואותי לפסגות גבוהות מלוות בהתרגשות וגאווה שניתן לנו הכבוד לקחת חלק אקטיבי באירוע היסטורי בעולם המוזיקה בישראל.
אמנם בחרתי והמשכתי דרכי במישורים אחרים אבל הכינור תמיד ליווה אותי, כחובבת, והיווה עבורי משענת נפשית ורגשית. לאחר שהשתחררתי מהצבא נסעתי לארה"ב להמשך לימודי בחינוך ובתיאטרון.
כסטודנטית עבדתי בכל מיני עבודות חלופיות ואחת מהן הייתה במשך תקופת הכריסטמס ומספר חודשים אחריה כקופאית בבית קולנוע קטן בסמטה בין רחוב RIVERSIDE ל-רחוב 96 על ברודווי בשם "THALIA THEATER" שבו הוקרנו סרטים איכותיים במיוחד, פסטיבלים של טובי הבמאים והז'אנרים.
מסע קונצרטים
ערב אחד בעיצומה של מכירת הכרטיסים לסרט "סירנו דה ברזרק" שמעתי צלילי קולות מוכרים ובחלון הקטן הופיעו פניו של דני שליט ושל חברים ותיקים נוספים מתזמורת הגדנ"ע שהגיעו למסע קונצרטים בניו-יורק... השמחה הייתה גדולה, ו"הבוס" שלי שהיה גם בעליו של הקולנוע, אמריקני ממוצא יווני, כאשר שמע את הסבריי על זהותם של "קוני הכרטיסים", שיחרר אותי ו"ציווה" עלי להצטרף לחבורה ולשבת איתם בסרט והוא עצמו התיישב במקומי והמשיך למכור את הכרטיסים... ולאחר הסרט, כל החבורה ואני בתוכה ירדנו לווילג' וביקרנו עד השעות הקטנות של הלילה בכל מועדוני הג'אז שנתקלנו בם.
שנים רבות לאחר מכן, באחד הקונצרטים של הפילהרמונית, זכיתי לשמוע יצירה נהדרת שהלחין דני-דניאל שליט, שבמשך השנים חזר בתשובה, נשא בתואר דוקטור למוזיקולוגיה ולפילוסופיה, עבד גם כמנצח בתזמורת הקאמרית הישראלית וחיבר ספרים רבים. בין השאר יצר יצירות מוזיקליות ששילבו בין מוזיקה קלאסית רוק וג'אז. היצירה שנוגנה על-ידי הפילהרמונית באותו קונצרט הייתה מקסימה, יותר קלאסית, אהבתי אותה במיוחד. בהפסקה ניגשתי אליו לברכו ושמחת הפגישה של שנינו לאחר שנים רבות הייתה אמיתית.
אני נזכרת בקונצרט נוסף, האחרון לפני תחילת השיפוץ של ההיכל. היה זה בסוף חודש יולי 2011. הסולנים היו פנחס צוקרמן ורעייתו הצ'לנית אמנדה פורסיית. פנחס צוקרמן החזיר אותי אחורה לשנת 1964. פנחס הוא אחיינו של בני דודי, קירבה משפחתית עקיפה. הוא נשלח לניו-יורק ללימודים והשתלמות בהיותו נער צעיר.
חזרתי לניו-יורק לאחר חופשת מולדת כדי להמשיך את לימודיי בתחום המשחק והתיאטרון והתבקשתי על-ידי משפחתו להעביר לו חבילה. פינקי בכינויו, בא לביקור בדירתי. ישבנו ושוחחנו ולפתע ראה את כינורי. הוא הופתע וביקש ממני לנגן לו איזו יצירה. בטיפשותי הרבה, נעניתי לו וניגנתי את החלק הראשון של קונצ'רטו לכינור מאת באך. הוא הקשיב ולא הפסיק אותי. כשסיימתי, קם בשקט, לקח את הכינור וניגן את אותו חלק. כאשר סיים, הסתכל עלי בחיוך וסינן לי את המילים באיטיות ובאינטונציה של פטרון: "כ-כ-ה מנגנים את באך"...
תגבור של באס
הקונצרט האחרון שבו נכחתי בפילהרמונית היה על טוהרת גוסטב מהלר, חמישה שירי ריקרט בביצוע מתיאס גרנה והסימפוניה הטרגית מס' 6 בלה מינור. המנצח היה אילן וולקוב, שאת אביו הפסנתרן אלכסנדר וולקוב, שמעתי באותו קונצרט מיוחד ב-2001 שהזכרתי קודם לכן בביצוע הבכורה של יצירתו של עמי מעיני, 12 פנטזיות לפסנתר בצורת פרלוד ופוגה... הגנים עובדים במשפחה...
אחת הנגניות בפילהרמונית, בקבוצת הויולה היא גניה אורן. היא מעלה בזיכרוני תקופה אחרת של תחילת שנות ה-90, כאשר הייתי פעילה ביותר בקליטת העלייה הרוסית במסגרת עבודתי ההתנדבותית כיו"ר מחלקת קליטה בויצ"ו רחובות ולאחר מכן בויצ"ו ישראל.
מתוך תזמורת העולים של ויצ"ו בניצוחו של סם זבה, נוסדה ביוזמתה של לילי אלשטיין תזמורת נשים של כלי מיתר שכונתה "תזמורת הקשתניות" ולאחר מו"מ הסכימה עיריית רמת השרון לאמץ אותה בשיתוף משרד הקליטה. אני הייתי חברה בעמותה ובהנהלה וקשרתי קשרים הדוקים עם הנגניות שהיו חדשות בארץ ונתקלו בלא מעט קשיים. נסעתי עם התזמורת פעמים מספר להופעות באירופה וגם לניו-יורק במרץ 1995, שם ניגנה התזמורת באולם בבנין האומות המאוחדות לרגל יום האישה הבינלאומי. מידי פעם, בהתאם לבחירת היצירות, קיבלנו תגבור של באס ולכן נוסף פן גברי לתזמורת הנשים בשם תדי קלינג, נגן באס ראשי בתזמורת הפילהרמונית.
גניה הייתה מוכשרת ביותר ולאחר תקופה כנגנית בתזמורת הקשתניות, החליטה לנסות את מזלה בבחינות קבלה לתזמורת הפילהרמונית. היא התקבלה ושם פגשה את בעלה לעתיד החצוצרן
רם אורן, עימו הקימה משפחה.
מנהרת הזמן
בשבוע שעבר נכחתי בקונצרט אינטימי יותר, כחלק מסדרת המוזיקה הקאמרית בהשתתפות נגני התזמורת הפילהרמונית שמתקיים דרך קבע במוזאון תל אביב.
היה זה ערב של נגני ויולה שניגנו יצירות קאמריות מיוחדות לויולה וגניה בלטה ביותר. ישבתי בשורה השנייה ומבטנו נפגשו. גניה הסתבר יזמה את תוכנית הקונצרט שהיה מיוחד במינו. לאחר הקונצרט נפגשתי איתה ביציאה מהאולם ביחד עם רן בעלה. שוחחנו עם הבטחה להמשיך בקשר.
מבט נוסף על חברי התזמורת בקונצרט האחרון קלט את אלכסנדר שטרק, מ"מ נגן ראשי בכינור ראשון. גם הוא החזיר אותי אחורה במנהרת הזמן לשנת 1991, השנה בו פרש אישי לגמלאות מתפקידו כראש המחלקה האורתופדית בבית החולים קפלן ברחובות. צוות רופאיו אותם טיפח במסירות החליט לערוך לו מסיבת פרידה. ביודעם את אהבתנו למוזיקה קלאסית הזמינו את אלכסנדר עם שני נגנים נוספים שהיוו את הטריו שליווה את המסיבה לכל אורכה. אין ספק שנגינתם שידרגה את האירוע המרגש. מאז, שטרק פילס את מקומו בתזמורת במהירות והגיע לתפקידו הרם.
ואם כבר הזכרתי את אישי, שליווה אותי במשך 30 שנה לכל הקונצרטים של הפילהרמונית, עד קרוב מאוד ליום מותו בשנת 2002, אני רוצה לשתף את קוראיי באפיזודה משעשעת שגילתה לי גם תכונות אופי אצלו שלא ידעתי עליהן.
אגרסיביות ונחישות
היו לנו מושבים קבועים מצוינים, אבל אליה וקוץ בה. שכנתי למושב הייתה אישה מבוגרת שבחורף הגיעה עם מעיל פרווה שהפיץ את ריח הנפטלין בחוזקה, בעיקר לאפו של היושב לשמאלה, ובד"כ זו הייתי אני. בנוסף היא "שיגעה" אותי כאשר במשך נגינת היצירות, טופפה בציפורניה הארוכות על גב תיקה ולאו-דווקא בקצב הנכון.
המצב הגיע לידי כך שכאשר נכנסנו לאולם והתקרבנו לשורה שלנו, כל אחד האיץ את הליכתו כדי לתפוס את המקום הרחוק ממנה ותמיד אני הייתי הזריזה עד ש... בקונצרט אחד, למרות שהגעתי קודם ותפסתי את המושב המרוחק, אישי הגיע עם מבט חצי זועם חצי מחייך, תפס את זרועי, הקים אותי בחוזקה והתיישב על מקומי. מרוב הפתעה הייתי כמעט משותקת. בכל שנות נישואינו לא הפגין אגרסיביות ונחישות כזו, הלכה למעשה! התיישבתי בכניעה, המומה, סופגת את הנפטלין לנחיריי, לא יודעת אם לבכות או לצחוק. אישי, הג'נטלמן האנגלו-סקסי מדרום אפריקה, מי פילל ומי שיער שכך יתנהג... אבל ניחמתי עצמי שזה יותר משנאת המן מאשר אי-אהבת מרדכי...
למחרת טלפנתי למשרד התזמורת והחלפתי את המקומות לשורה אחרת, לאזור אחר, רחוק ככל האפשר. שלום הבית חזר וההאזנה למוזיקה לא הופרעה יותר.
וכך, אני ממשיכה לצפות בכל פעם בקונצרטים של התזמורת ומשתאה מחדש כיצד הזמן חולף והמוזיקה תמיד נשארת. מאז שניגנתי בחנוכת היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן, שופץ הבניין ושינה את שמו ל
צ'ארלס ברונפמן התורם החדש, רבים מחבריי יצאו לגמלאות והצעירים שחלקם נקלטו בשנות ה-90 מברית המועצות כבר לא ילדים אך עדיין בשיאם, התזמורת בכל עשור מוכיחה עצמה שוב ושוב, אני בטוחה שלנגנים עצמם יש חוויות נפלאות מההופעות הרבות בארץ ובחו"ל הכוללות את טובי המוסיקאים בכל השטחים כשם שאין לי ספק שהם צברו חוויות גדולות הרבה יותר משלי כצופה מהצד.
געגועים ורגשות
אבל עדיין, בכל קונצרט המוזיקה מצליחה לעורר בי זיכרונות על האפיזודות הפרטיות שלי, על החברים שלי, על אלה שאינם עוד ועל אלה שממשיכים להיות שוחרי מוזיקה.
כולם קשורים ושזורים ברשת סבוכה ועשירה של געגועים ורגשות עם הכרת תודה על הרקע המוסיקלי והתרבותי והחדרת אהבת המוזיקה שהקנו לי הוריי ובזכותם התעשרו חיי לאין ערוך.
