בשנות ה-80 פסקו כמעט לחלוטין עבודות הפיתוח בישראל. זו עובדה היסטורית, תמוהה. שראויה אולי לדיון נפרד. אחת האחרונות בעבודות אלו, הייתה סלילת נתיבי איילון. זו נמשכה בקצב איטי ובעצלתיים כ-20 שנה. בשל קצבה האיטי זכתה אף לביקורת קשה של מבקרת המדינה דאז, מרים בן פורת. המבקרת (1993), דיברה אז על "סלילה של 10 ק"מ כביש ב... 20 שנה".
נחמיה שטרסלר (שלא תמיד אני מסכים עם דעותיו), תרם תרומה משמעותית לחידוש פעילויות פיתוח חיוניות, גם כאשר ממשלות ישראל לדורותיהן הפסיקו, כאמור, פעילות זו כמעט לחלוטין (בשל כך אנו נתונים היום במשבר תחבורתי קשה במיוחד). ההתקפה על הירוקים (במאמרו "שפירית הביצה") שהוא אחראי לה, הייתה הפרצה הראשונה. היה זה בימים הרחוקים ההם של שנת 2002. במאמציהם למנוע את הסלילה, גבלה התנגדות הירוקים בהשתוללות של ממש הן בתקשורת שהייתה (והינה) נתונה למרותם, והן בפרובוקציות שונות כמאהלים שצצו בתוואי הסלילה, חדשים לבקרים. וראה זה פלא. בחזית שהקימו הירוקים, התייצבו גם כאלה שמתנגדים היום למתווה הגז. אז הולעטנו באזהרות כגון "הכביש (אבוי!) יחצה את ישראל לשניים מבחינה חברתית".
יוסי שריד המנוח הוסיף ותרם גם הוא את חלקו (איך לא), הוא הודיע כי "כביש 6 יהפוך את ישראל ממדינה שיש לה כביש לכביש שיש לו מדינה"... אתם הבנתם את זה? הלחץ היה גדול. והיו בהחלט כאלה שחששו כי בסופו של דבר תאלץ הממשלה להתכופף תחת המתקפה של הארגונים הירוקים.
כמי שעסק אז בנושאים דומים התקיימה פגישה שיזם הח"מ, וחברים מודאגים נוספים, עם
משה לוי (מוישה וחצי), מי שהיה רמטכ"ל שנים מספר קודם לכן ולעת הסלילה, מנכ"ל חברת דרך ארץ. החברה שהוקמה כדי לבצע את סלילת הכביש. הוצע לו להקים גוף ציבורי שיסייע לחברה ויתמוך בה בפן הזה. לוי שהיה קמצן גדול בכל הנוגע לכסף ציבורי, סירב. "אנחנו נתגבר על המהומה שיוצרים הירוקים". אמר. "העבודה נמשכת, ואינני מודאג משינויים בעמדת הממשלה" הוסיף.
מציאות קשה
כאמור שטרסלר פרסם אז מאמר בשם "שפירית הביצה". הוא טען בו כי לירוקים חשובה יותר "רווחתו" של אותו חרק מאשר זו של אזרחים בשר ודם. למאמרו הייתה השפעה גדולה. בממשלה אכן התעוררו בעיות לנוכח מסע ההשמצות והשיטנה של הירוקים ושותפיהם. אך מאמרו של שטרסלר איפשר לטהר את האווירה ולהמשיך את העבודות. כאשר ישראלים רבים עושים שימוש היום בכביש 6, בוודאי חולפת בראשם השאלה איך הייתה נראית ופועלת היום מדינת ישראל ללא הכביש, כאשר כל התנועה מדרום לצפון זורמת דרך כבישים מס' 4 ו- 2... ובכן ברור כי הייתה נוצרת מציאות קשה של פקק אחד גדול ומעלה פיח והפסדים יומיומיים של מיליוני שעות עבודה.
לפני מספר ימים פרסם שטרסלר (כמעט כתבתי "שוב") מאמר שכותרתו אבוי: "נתניהו צודק" ושוב נזעקים כולם (וביניהם
זהבה גלאון). "היתכן? האם באמת ניתן להגדיר את מתווה הגז הנוכחי כנכון וטוב לישראל?" שואלים כולם.
"חייבים לעשות משהו לפני שהגז יוריד את הוצאות האנרגיה ואת יוקר המחיה. חייבים לעצור את המהלך לפני שהתעשיה תקבל גז זול וכך תוכל לייצר יותר, לייצא יותר, להעסיק יותר עובדים ואף להעלות את שכרם. חייבים לעשות משהו לפני שהאקדמיה תפתח מסלולים חדשים להכשרת מהנדסי גז. אי-אפשר גם להסכים שהמשק יזכה להשקעות של מיליארדי דולרים והצמיחה, חס וחלילה, תגבר".
כך אומר שטרסלר, ואנחנו מוסיפים עוד: חייבים לאפשר את המשך זיהום האוויר במיוחד בחיפה ובסביבותיה. חייבים להוסיף עוד מאות מיטות בבתי החולים על-מנת לאשפז את חולי האמפיזמה וסרטן הריאות...
פסיכולוגים חברתיים שיעסקו בפיצוח מנגנוני הפעולה של הירוקים ושותפיהם, דאז והיום, יחד עם גורמי אופוזיציה, בוודאי יגיעו למסקנה שהמכנה המשותף הוא קודם כל הרצון למנוע מהממשל ובמקרה דהיום מנתניהו ושות', עוד ניצחון נוסף בעקבות זה שהם זכו לו בבחירות. שיקול דעת משונה זה חזק בתוכם יותר מכל דבר אחר. יותר מאשר טובת הציבור.
בימים אלא נתבשרנו על כי
מפלגת מרץ הגישה בקשה לצו מניעה נגד תחילת העבודות לביצועו של המתווה החדש. הנה דוגמה נוספת, מאירת עיניים, לדאגתה של האופוזיציה לשלומו של הציבור ולרווחתו.
עכשיו הזמן לקרוא למחנה הציוני להינזר, זו הפעם, מניגוח מיותר, ושלא לשמו בממשלה. עליה להשלים עם המתווה הנוכחי. ובכך למנוע בזבוז זמן נוסף, עד להוצאתו אל הפועל.
