תופעות רבות פקדו השנה את הרשת הישראלית, ובמיוחד את הרשתות החברתיות. רובן נולדו כבר בשנים קודמות והתעצמו במהלך 2015. כך, למשל, יוצרי הרשת נהיו השנה יצירתיים יותר, צווי איסור הפרסום נהיו מגוחכים יותר, כמעט עד כדי חוסר רלוונטיות, והעיתונאים שכללו בציוציהם בטוויטר (Twitter) את השיטות בהן הם רומזים על מה שאסור לפרסם כשהצווים הללו בתוקף. השנה גם קמו עוד ועוד אושיות רשת, שלא לומר מובילי דעה, ונתנו את הטון.
אלא שנדמה שמעל כולם השנה בלטו במיוחד שתי תופעות, שגם הן לא החלו ב-2015, אבל מאוד התעצמו במהלכה: ההסתה והשיימינג, או בעברית ביוש. אם נאחד אותן לכדי תופעה אחת, אפשר לקרוא לכל זה אלימות ברשת. הבריונים הפכו יותר אלימים, השונאים נעשו יותר שונאים והמביישים "הצטיינו" בפעולותיהם.
יותר ויותר גולשים, עוד ועוד פעמים, השתתפו השנה בשיימינג לדמויות שונות, ידועות וידועות פחות. מהצד השני, לפחות בקרב הסלבס ונבחרי הציבור, נשמעו תלונות רבות על אותה תופעה, שעליהם לקחת בחשבון שהיא קיימת.
אם נזקק את השפעות השיימינג לשני אירועים, הביושים שנעשו לאריאל רוניס מזה ול
ינון מגל מזה ייצגו היטב את ההשפעות של התופעה ולאלו מעשים היא יכולה לגרום.
נתחיל בצד הרע: רוניס, שהיה מנהל במרשם האוכלוסין בתל אביב,
התאבד השנה לאחר שסבל מביוש ברשת. עמיתיו לעבודה תיארו אותו כאיש חביב ורגיש לבני אדם, וייתכן שלכן הוא לקח את העובדה שהאשימו אותו בגזענות עד כדי ששלח יד בנפשו.
המעשה של רוניס הוא הוכחה ברורה לטענה הידועה שמילים הורגות, שהחיים והמוות ביד הלשון או, במקרה הזה, המקלדת. ייתכן שאילולא ההאשמות הללו, בין אם יש בהן אמת או שהן חסרות בסיס, רוניס היה אתנו היום.
מהצד השני, שיימינג, או סוג של...,
שעשו השנה לינון מגל הוביל להתפטרותו מהכנסת, ולכך שיש כיום בפרלמנט שלנו פחות אדם אחד שאמר דברים לא נאותים, אם להיות עדינים. מכאן שלטיימינג יש גם צד טוב: הפחד ממנו יכול, אולי, להניא אנשים מלעשות כל מיני דברים, שמא יסבלו מחרצובות מקלדתם של הגולשים.
ה"אקדח" יורה הרבה יותר מהר
תופעות שליליות נוספות שחצו השנה כל גבול אפשרי הן, כאמור, ההסתה והשנאה. כמעט לכל סטטוס פוליטי או אקטואלי, ודאי של דמויות מוכרות ושל ארגונים, ניתן לקרוא תגובות שהשנאה למושא הסטטוס נוטפת מהן. השפה הפכה יותר אלימה וחדה, ושליפת ה"אקדח" שנקרא המקלדת הרבה יותר קלה ומהירה. צ'כוב כתב פעם שאקדח שנמצא על בימת אולם התיאטרון במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. כיום נדרשים הרבה פחות זמן ו"עלילה" כדי שה"שחקנים" יירו.
תשאלו אישי ציבור, מנהלי ארגונים שעוסקים בנושאים שעל סדר היום ו"סתם" אנשים שהגיעו לחדשות אלו נאצות הם חוטפים, בתגובות ובהודעות פרטיות. לא פעם, כוחות הביטחון נאלצו להצמיד שמירה לאישי ציבור שהתנהלה נגדם הסתה פרועה ברשת.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שסבל השנה מכמה גלי הסתה ברשתות החברתיות. עשו לאזרח מספר אחת שלנו
דה-לגיטימציה נוראית רק כי לקח חלק בוועידה שבה השתתפו, בכלל בשעה שהוא לא היה שם, אנשי שוברים שתיקה, או רק כי הזכיר לכולנו שהוא נשיא גם של הציבור הערבי במדינה.
ריבלין הוא לא היחיד: פוליטיקאים מימין ונדמה שיותר מזה משמאל "זוכים" למטר "ברכות" ברשת, ארגונים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס מושמצים על ימין ועל שמאל ובכלל, מי שמביע דעות מסוימות מתויג פעמים רבות מיד כבוגד, במקרה הטוב.
נכון שהשנאה חוצת גבולות ומגזרים, אבל דוח השנאה של קרן ברל כצנלסון, שבעצמו נוסד השנה, מראה כי יש ציבורים ש"חוטפים" יותר: בעיקר הערבים, החרדים, השמאלנים והלהט"ב. אבל שלא תטעו - גם מקומם של מגזרים אחרים לא נפקד: מבט מהיר על הנתונים שמפרסמת הקרן, שמתעדכנים מדי יום ולעתים אפילו מדי שעה, מראים שגם ימניים, מזרחיים, רוסים ומבקשי מקלט נמצאים בין המגזרים השנואים.
עם ממוצע של 648 שיחות גזעניות בשעה (נכון לכתיבת שורות אלה), רשתות חברתיות, ובעיקר פייסבוק (Facebook), שלא ממש עומדות על המשמר ואווירה מתלהמת, המצב נראה לא טוב, בלשון המעטה. אלא שזאת לא גזירת גורל ואפשר להקטין את ממדי השנאה האלה, למשל באמצעות הכוונה מלמעלה, על-ידי חינוך והרגעת המצב. אולם, לא רק הממשלה צריכה להשתתף במאמצי ההרגעה, אם היא בכלל רוצה להשתתף בהם: חברות יכולות להתגייס עוד יותר, בעיקר כספית, להדברת האלימות ברשת, וברשתות החברתיות צריכים להיות יותר עם היד על הדופק. אחרת זה עוד עלול להיגמר בחקיקה, שיכולה להוביל לצנזורה ולהגבלת
חופש הביטוי, שכה חשוב כדי לצקת תוכן להגדרת ישראל כמדינה (יהודית ו)דמוקרטית.
עם או בלי מאמצים ממשלתיים ושל המגזר העסקי, כל אחד מאתנו יכול לתת כתף למלחמה בהסתה ובשנאה. איך? לא חייבים להיות אקטיביים. די אם כל אחד מאתנו יעצור, ייקח נשימה ויחשוב קצת לפני שהוא מתחיל להקליד.
