האירועים האחרונים במערכת הבינלאומית ובזירת הלחימה בסוריה מעמידים במבחן את יציבותה של הקואליציה הרוסית-אירנית בסוריה, שכוננה בספטמבר 2015. נראה, כי לאחר שלושה חודשים של מאמץ צבאי, מעורבותה של רוסיה בסוריה אינה נושאת את הפירות שלהם כיוונה מוסקבה. רוסיה קיבלה החלטה אסטרטגית להתערב צבאית במלחמת האזרחים בסוריה, כדי להגן על משטרו של בשאר אל-אסד. בבסיס ההחלטה עמדה שורת אינטרסים רוסיים במזרח התיכון ומעבר לו, ובראשם השאיפה להרחיב השפעה אזורית, לשמור על מאחז ימי לחוף הים התיכון וכן שחיקת מעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון. באופן טבעי התגבשה קואליציית בעלי ברית של אסד בהשתתפות רוסיה, אירן, צבא סוריה, חיזבאללה וגם מיליציות שיעיות, המופעלות כזרועות של אירן.
למרות ההצהרות של רוסיה, כי מעורבותה הצבאית בסוריה מכוונת, בראש ובראשונה, למאבק נגד 'המדינה האיסלאמית', בפועל, רוב התקיפות כוונו לארגוני מורדים אחרים ונועדו לסייע למשטרו של אסד. השיטה אותה נקטה הקואליציה, היא תקיפות אוויריות רוסיות נגד מטרות קבועות של ארגוני המורדים וסיוע אווירי רוסי לבעלי בריתו של אסד, הלוחמים בקרקע. לפי שעה, נראה, כי לאחר חודשיים של מאמץ צבאי משולב, באוויר וביבשה, של הקואליציה הרוסית-אירנית נבלמה המתקפה המשולבת, שהתמקדה בהשתלטות על שטחים חיוניים בצפון סוריה (אזור חלב, ציר חלב-חומס והמעברים לגזרת החוף). כתוצאה מכך נוצרו חיכוכים וצפו ניגודי אינטרסים בין חברי הקואליציה הפרו-אסדית. לקושי הצבאי נוספו מחלוקות במישור המדיני. נשיא רוסיה,
ולדימיר פוטין, ניסה לנצל את ההתערבות הצבאית והפעלת הכוח המשולבת על-מנת לייצר מסגרת בינלאומית נוחה לגיבוש נתיב מדיני להפסקת מלחמת האזרחים בסוריה. אולם, גם המהלכים הדיפלומטיים בנושא זה מתקדמים בעצלתיים. ההסכמה בין המעצמות, ספציפית בין רוסיה לארצות הברית, על התנעת התהליך המדיני שיעצב את הסדר העתידי בסוריה, לרבות עתידו של המשטר, לא התקבלה באהדה על-ידי אירן.
רוסיה-אירן: בין הקשר האסטרטגי למחלוקות מדיניות וצבאיות
למרות היסטוריה של יריבות אסטרטגית בין רוסיה לאירן, דווקא מאז כינון הרפובליקה האיסלאמית של אירן מצאו השתיים שפה משותפת, על-רקע סיוע רוסי לאירן בתחומים שונים, לרבות התחום הצבאי והתחום הגרעיני. שיתוף הפעולה המגוון נשמר, על-אף ההשתתפות הרוסית בשנים האחרונות במשטר הסנקציות נגד אירן וחלקה הפעיל במשא-ומתן בנושא הגרעין. רוסיה יצאה נשכרת ממדיניותה זו, בשל מיצובה כשחקן בינלאומי משפיע מחד-גיסא, וכתוצאה מניצול ההזדמנויות הכלכליות הטמונות בקשריה עם אירן מאידך-גיסא. הצורך לסייע למשטרו הרעוע של אסד בסוריה הבליט את מפגש האינטרסים האירניים והרוסיים והפך כלי חיוני בקידום היעדים האסטרטגיים - הן בלחימה באיסלאם הרדיקאלי (הסלפי-ג'יהאדי), המאיים גם על רוסיה והן במאמץ לעצב סדר אזורי, התפור למידותיה של רוסיה. עם זאת ולצד המכנה המשותף, לא חסרות נקודות מחלוקת בין השתיים. שאלת עתידו האישי של אסד הבן - גמישות לגבי סיום תפקידו מהווה פלטפורמה רוסית לקידום הסדר מוסכם עם הקהילה הבינלאומית על אודות תהליך המעבר הפוליטי בסוריה - סוגיה זו, היא דוגמה לסלע מחלוקת משמעותי והיא אינה היחידה. למעשה, כל צד רואה את יעדיו המהותיים בסוריה באורח שונה.
הסיבה העיקרית למעורבות האירנית בלחימה בסוריה, היא עיצוב סדר עתידי במדינה על-פי צרכיה - חיזוק הציר השיעי אירן-עירק-סוריה-חיזבאללה, ולשם כך נדרש לשמר את המשטר העלאווי ולהבטיח את האוריינטציה הפרו-אירנית שלו. זהו רכיב מרכזי באסטרטגיה האזורית הנוכחית של אירן, שתכליתה הגמוניה אזורית - גיבוש מרחב השפעה בהובלתה, תוך חסימת השחקנים האחרים - האזוריים (ערב הסעודית וטורקיה בעיקר) והבינלאומיים (המערב) - הפועלים לקידומו של סדר שונה.
לרוסיה מצדה אינטרסים אחרים, שבבסיסם ההנחה שמעורבותה בסוריה מקדמת את יעדיה הגלובליים. גם מבחינתה, היעד המועדף, הוא עיצוב סדר שיאפשר את דריסת רגלה והשפעתה במזרח התיכון, תוך דחיקת הדומיננטיות המערבית באזור. שמירת משטרו של אסד אינה תנאי הכרחי לשם כך, ובלבד שמעמדה בסוריה יישמר. מכאן גמישותה היחסית של רוסיה במשא-ומתן עם המערב בסוגיה זו. מעבר לכך, ברוסיה מקנן חשש, מפני "עריקה" אירנית למחנה המערבי, בהמשך להסכם הגרעין ולאחר שיתפתח תאום עם ארצות הברית אשר למצב בעירק ואף בסוריה נגד 'המדינה האיסלאמית'.
טהרן אינה מאושרת מחיזוק מעמדה ואחיזתה של רוסיה בסוריה, שבכוחה להזיק בסופו של דבר לתוכניותיה היא בשני מישורים. במישור המדיני, אירן מתקשה להשלים עם ההעדפה הרוסית להכליל את המערב ואת המדינות הסוניות במאמץ לייצב את סוריה ולעצב בה סדר מדיני - מה גם, שבמגעים המדיניים, רוסיה מתעלמת כמעט לחלוטין מהעמדה האירנית בהקשר זה. רוסיה הצליחה להוביל את התהליך המדיני בשני סבבים של מפגשים שהתקיימו בווינה ובגיבוש החלטה של מועצת הביטחון להתוות "מפת דרכים" להידברות ולהסדרי מעבר בסוריה, שיסיימו את המלחמה ויובילו לפתרון מוסכם תוך 18 חודשים. אולם לצד הקושי שעמו מתמודדת רוסיה בחתירתה לגייס שיתוף פעולה מצד הפלגים הסוריים המורדים, נראה שגם המערב, בהובלת ארצות הברית, אינו יוצא מגדרו כדי להקל את מלאכת ההובלה הרוסית, ולבטח אינו מסייע להצלחת המדיניות של פוטין, שהאמין כי התערבות צבאית בסוריה תביא לו דיבידנדים מדיניים. ואמנם, רוסיה הצליחה להוביל את התהליך המדיני רק לאחר שהפגינה נחישות בהפעלת הכוח הצבאי.
הצבא הרוסי שותף בקואליציה לא רק עם כוחות אירניים וצבא סוריה, הנתון למרותו של אסד, אלא גם עם המיליציות השיעיות וחיזבאללה, הנתונים לחסות אירנית ואשר רוסיה אינה מפגינה חיבה מובהקת כלפיהם - מה שמעלה טענות אירניות לשיתוף פעולה חלקי. לטובת המאמץ ההתקפי המשולב, אירן שיגרה לסוריה תגבורת של כוחות יבשה, כ-2,000 לוחמי משמרות המהפכה - כוח קודס (בנוסף לכוח שנלחם קודם לכך לצדו של
בשאר אסד), וכן מיליציה של מתנדבים שיעים וכוחות חיזבאללה. אולם, בלימת המאמץ ההתקפי על-ידי כוחות המורדים וכן היקף האבדות בקרב מפקדי ולוחמי כוח קודס עוררו באירן עצמה ביקורת על התשומות הכרוכות בהתערבות בסוריה, והיא החליטה להשיב הביתה את הכוחות המתגברים.
מקומה של ישראל בתמונת המצב
לכל אלו מתווספת שאלת שיתוף הפעולה הרוסי-ישראלי, שאף הוא פוגע באמון בין אירן לרוסיה ומקשה על הניסיון האירני, בתיאום עם חיזבאללה, להקים בדרום סוריה תשתית לפעילות טרור באזור רמת הגולן נגד ישראל. חלק מהתיאום בין רוסיה לישראל ביחס לפעילות בסוריה מעניק, לכאורה, חופש פעולה לישראל במרחב האווירי בשמי סוריה ולבנון (למרות שהאזור מוגן בכיסוי של סוללות טילי קרקע-אוויר רוסיות). ישראל מצידה מקפידה על שמירת חופש פעולה לטיפול במה שהיא מגדירה כאיום ממשי כלפיה. עד כה, ובאופן לא מובן מאליו, ישראל מצליחה לשמור על תיאום אווירי עם רוסיה. אך הפעולה האחרונה בסוריה שיוחסה לישראל - חיסול סמיר קונטאר בפאתי דמשק - עוררה את זעמם של חיזבאללה ואירן. בראייתם, פעולה זו הייתה כרוכה גם בהבנות בין ישראל לרוסיה, הגוברות על מחויבויותיה של רוסיה לקואליציה הפרו-אסדית. אם מראית העין של עליית מדרגה בתיאום הרוסי-ישראלי אכן משקפת תיאום אסטרטגי בין המדינות, אזי היא אמורה לעורר תהיות מצד שותפי הקואליציה הרוסית אשר לתוקף השותפות בהמשך הדרך ובה בעת לחזק את האינטרס הישראלי בקיום התיאום עם רוסיה ובהימנעות ממוקדי חיכוך אפשריים עם הכוחות הרוסיים הפועלים בסוריה.
על-אף נקודות החיכוך והלכי רוח אלה וחרף מאמציהן של מעצמות המערב ומדינות ערב הסוניות לקעקע את הקואליציה שבהובלת רוסיה, עדיין ארוכה הדרך לפירוק הקואליציה של תומכי משטר אסד בסוריה. התהפוכות במזרח התיכון יצרו שותפויות חדשות וקואליציות מוגבלות ביעדים ובזמן. כמו שטורקיה, החברה בנאטו, יכולה לקיים קשרים עם 'המדינה האיסלאמית', בעוד ארצות הברית מגדירה את המלחמה ב'מדינה האיסלאמית' כמאמץ אמריקני עיקרי, כך רוסיה יכולה להוביל קואליציה בשיתוף אירן וחיזבאללה, ובד בבד לקיים הבנות אסטרטגיות עם ישראל, הנתפסות כנוגדות את האינטרסים של שותפותיה. לאירן אין אופציה של יציאה מהמשחק בסוריה, לפיכך היא תעדיף את המשך שיתוף הפעולה עם רוסיה, גם אם לעיתים טעמו חמוץ, כל עוד אין לה חלופה עדיפה - מה גם שבאמצעות שיתוף הפעולה, אירן אינה מותירה את רוסיה לבדה בבניית היסודות להסדר בסוריה, על חשבון אינטרסים אירניים בסוריה עצמה ובאזור כולו.
