לימין הישראלי יש האשם התמידי שלו -
שמעון פרס. שמעון הוא כליא הברק של כל העוולות כלפי הימין, פרס, שאימא שלו ערביה, שהביא לנו את הסכמי אוסלו, שחזה מזרח תיכון חדש, המתברר כמזרח תיכון ג'יהאד. גם הפלת מטוס ה"לביא", זה שתוכנן ובוצע כדי להיות עמוד השידרה של חיל-האוויר הישראלי, מיוחסת לפרס, לפחות על-פי מרבית גזירי העיתונים מאותה תקופה. "עשו לי אונס קבוצתי", מחתה שרת הבריאות ארבלי-אלמוזלינו שדמעה לאחר ההצבעה שהפילה את המטוס 11-10, ובאונס הזה נוח להאשים את שר החוץ דאז, שמעון פרס.
פרויקט ה"לביא" צמח מן ההלם הנורא של ערב מלחמת ששת הימים, עת הטיל נשיא צרפת שארל דה-גול חרם על העברת נשק למדינת ישראל, ובכלל זה מטוסים שכבר נבנו ושולם עליהם. הקונספציה שיש לנו ידידים במערב שלעולם לא יתנו לנו ליפול - נפלה. בשל בצע כסף, בצירוף קורטוב של שנאת יהודים, הייתה צרפת מוכנה לראות את רחובות תל אביב נשטפים בדם, כפי שהבטיח גמאל עבדול נאצר. דה גול טעה, ישראל ניצחה עם הכלים היותר מיושנים, והכורח בעצמאות במערכות נשק עיקריות הוכח מעבר לכל ספק. משם טנק המערכה המרכבה, ספינות הטילים, והנסיונות הראשונים לבנות את מערכת הנשק היקרה והסבוכה ביותר, החשובה ביותר והמתאימה ביותר לתורת המלחמה של צה"ל הגורסת העברת המלחמה לשטח האויב - מטוס קרב.
כדי להקים את התשתית הדרושה לתכנון של מטוס קרב חדש מדף ריק, נדרשו חזון, יכולת שכנוע, כשרונות וכסף, הרבה כסף כדי להעסיק את אותם כשרונות לתקופה ארוכה. מחזור החיים של מטוס קרב מן השורה הראשונה הוא 40 שנה ויותר. הפנטום הראשון תוכנן בשנות ה-50' של המאה ה-20 ושירת עד שנות ה-90'. מטוסי הקרב הנוכחיים של צה"ל טסו כבר בשנות ה-70'. מטוס העתיד של חיל-האוויר הישראלי שהגיע מן הדף הריק ועד לטיסת אב-טיפוס היה מטוס מתקדם שנסמך על כל הניסיון שנצבר במיסטר שעבר שדרוג עם מנוע אמריקני, ב"נשר", וב"כפיר" שעדיין משרת נאמנה חילות אוויר בדרום אמריקה, והיה יכול להיות אחד משניים-שלושה המטוסים המובילים בעולם. על-פי
משה ארנס שהתפטר על-רקע ביטול הפרויקט, ה"לביא" היה מטוס טוב בהרבה מן האף-16 שנרכש מג'נרל דיינמיקס. לא נשכח שהמנוע מתוצרת פראט אנד וויטני היה אמריקני, מה שהבטיח את תמיכתה של חברת ענק זו, וייצור הכנפיים היה אמור להיות בחברת נורתרופ-גרומן, עוד ענק תעשייתי בתחום התעופה והחלל.
ה"לביא" הקים עליו הרבה מתנגדים, כולל חיל-האוויר שלא האמין בתעשיה האוירית והעדיף לאכול סטייקים בטקסס מאשר לנגב חומוס ביהוד, או קספר ווינברגר שר ההגנה של ארצות-הברית שלא שש לסייע לתחרות עם היצרנים האמריקניים. זרועות היבשה של צה"ל התנגדו לו היות שהניחו כי ה"לביא" ישאב מהם תקציבים. אך איש לא יכול להאשים את שמעון פרס בחוסר חזון (לעתים יש לו יותר מדי חזון) או בחוסר יכולת ביצוע, שהרי כל התשתית הגרעינית של ישראל רשומה על שמו. אויבו העיקרי של ה"לביא" הייתה הפוליטיקה, בהנהגתו של
יצחק רבין.
המפלגה מקדשת את האמצעים
מלכתחילה, מסכם יצחק גרינברג
בעיונים בתקומת ישראל, יצחק רבין התנגד עקרונית לייצור מערכות נשק עיקריות בארץ. בוועדת הכנסת שדנה בנושא זה ב-1980, כשהליכוד היה בשיא כוחו, חברו שניים, רק שניים, נגד ה"לביא" - יצחק רבין ו
יוסי שריד. ערב ההחלטה ב-1987 התקבעו גבולות הגיזרה של המאבק הפוליטי מסביב ל"לביא".
מצד אחד, נציג מפלגות השמאל יוסי שריד שקבע כי כיוון שחיל-האוויר לא יזדקק ליותר מ-75 מטוסים (אלא שפועל רכש חיל-האוויר הרבה יותר), זה יהיה המטוס היקר ביותר בעולם. הוא גם קבע כי משה ארנס, מהנדס תעופה, שהיה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשיה האוירית וחתן פרס ביטחון-ישראל, "מבלבל את המוח", וכי הסיבה העיקרית לקיומו של ה"לביא" היא מתן תעסוקה ל-4000 עובדי התעשיה האוירית. החרה החזיק אחריו שר הביטחון יצחק רבין שקבע כי ללא תוספת תקציב של 220 מיליון דולר, ה"לביא" לא ייבנה. מולם התייצב ח"כ דוד מגן מן הליכוד שהודיע כי למרות שאומרים שלא, הרי שמעשית, התנגדות ל"לביא" היא ערובה לקידום אישי בצה"ל, וכי שר הביטחון יצחק רבין בכבודו ובעצמו הגדיר את המטוס "פוליטי". דוד מגן הגדיר את כל המערכה נגד ה"לביא" כמערכה נגד מורשתו של בגין. את המרצע הוציא מן השק האיש עם הפה הישיר ביותר,
חיים רמון, שאמר: "למכור את ביטחון המדינה תמורת הקולות של התעשיה האוירית - את זה עושים בפעם הראשונה. כשוועידת חרות הולכת ומחליטה על ה'לביא' - זה מה שמסוכן, וזה מה שלא היה
מעולם".
הנעלם היחיד מכאן והלאה הוא השיוך המפלגתי של אותו ועד עובדים שאותו נועד לפרנס ה"לביא" (לדעת השוללים), או מהווה את גולת הכותרת של התעשיה הישראלית ל-40 - 50 השנה הקרובות - לדעת מחייביו. ובכן, כצפוי, ועד העובדים הגדול של התעשיה האוירית היה ליכודי. מנהיגיו עשו בדיוק מה שעשו כל מנהיגי הוועדים הגדולים ופקדו את העובדים למפלגה, אלא שבמקרה זה המפלגה לא הייתה מגוש מפלגת-העבודה, אלא מן הגוש שעלה זה לא מכבר לשלטון דרך הקלפי - הליכוד. בעוד שעל כל מקום עבודה אחר הייתה יוצאת מפלגת העבודה חוצץ נגד מהלך שבהכרח מביא לפיטוריהם של אלפי עובדים, כאן גייסה מפלגת העבודה את כל תעצומות הנפש, כולל אונס קבוצתי של גב' ארבלי-אלמוזלינו (כך
לדבריה), כדי להפיל את ה"לביא" ולגרום לפיטוריהם של אלפים שלא היו שייכים למפלגה הנכונה.
קשה שלא להיזכר במדיניותה המוצהרת של מפא"י של הדרת חברי מפלגות הימין ממוסדות לאומיים, מפעלים וארגונים שבשליטתה, דרך שיטת הפתק "הנ"ל מאנשי שלומנו".
ה"לביא" לא מת. ה"לביא" היה למטוס סיני, וכיום מייצרים אותו הסינים ומייצאים אותו לכל
דכפין, כולל מדינות גוש-האיסלאם. גם אירן הביעה התעניינות ב"לביא" הסיני. ה"לביא" לא מת. הוא חי בתודעתם של כל המהנדסים שהיגרו לרעות בשדות זרים. מה שנפגע אנושות הוא עצמאותה הביטחונית והפוליטית של ישראל שהייתה לבת ערובה לשיגיונות של כל ממשל אמריקני בבואו לכפות על ישראל את מדיניותו. נפגעה יכולת טכנולוגית, ביצועית ואנושית של אלפי מהנדסים וטכנאים שראו כיצד עבודתם נגרסת למטילי אלומיניום (מטוסים מספר 4 ו-5), ומדינת ישראל למעשה מעודדת אותם להגר לנכר ולשיוכם המפלגתי יש חלק נכבד בכך.
מזלו של ה"חץ" שנולד אחרי מלחמת המפרץ שבה הוכח למעלה מכל ספק שהטכנולוגיה האמריקנית אינה מהווה חיץ בין ישראל לאויביה, לא רק כהחלטה פוליטית, אלא כאין-אונות מדעית-הנדסית.
המסקנה מהפלת ה"לביא" על-רקע שיוכם הפוליטי של עובדי התעשיה האוירית היא שטובת המדינה, טובת התעשיה, לא עמדה לנגד עיניהם של המפילים, ולא של שר הביטחון של מדינת ישראל יצחק רבין. שיקול מרכזי היה טובת המפלגה. רבין לא ייצג רק את עצמו, אלא את כל הצמרת הביטחונית של אותם ימים, שכל הנמנים עמה ראו את עצמם מחויבים למפלגה, ודרכה - להתקדם אל המנהיגות .
כמו שטובת המפלגה חייבה את פינויים של אלפי מהנדסים בוחרי ליכוד מן הזירה הפוליטית, כך גם הסכמי אוסלו שעברו בתמיכת הסיעות הערביות, כוונו נגד מתנגדיו שאותם כינה ראש הממשלה רבין "פרופלורים". לא קשה להעלות על הדעת שאחת ממטרות הסכמי-אוסלו, שבמסגרתם נמסרו חלקי ארץ לארגון רצח וחבלה שראשיו אחראים ליותר יהודים הרוגים מכל גורם (מאז היטלר), הייתה לסמן ל"פרופלורים" שכדאי להם להגר מן הארץ שלעולם לא תהיה שלהם, כי אינם שייכים למפלגה הנכונה. אלא שאנשי ההתיישבות בהר אכזבו, ולא רק שלא עזבו, אלא נצמדו לקרקע בחוזקה, על-אף הרדיפה של הממסד.
הפן הנוסף של הפלת ה"לביא" הוא היותה סימן מובהק לתשוקה להסתמכות על מדינות אחרות והתבטלות בפניהן, דחייה והצנעה של סממני ריבונות - מעין סינדרום של ילדותיות מתמשכת. הגוש הפוליטי המחייב מעורבות עמוקה של גורמי חוץ בישראל, המזמין אותם להשפיע על הפוליטיקה המקומית, הדורש התיישרות עם מה שקרוי הקהילייה הבינלאומית, הוא גוש השמאל. פיתוח מטוס קרב עצמאי היה פסגת היכולת להיפרד מלחצים חיצוניים, כמו פיתוח מקורות אנרגיה עצמאיים. שניהם היו לצנינים בעיני הגוש הפוליטי שרואה את משענתו העיקרית לא באזרחי מדינת-היהודים, אלא בגורמי חוץ - מן
האיחוד האירופי ועד לליגה הערבית.
הפלת מטוס ה"לביא" היא הדוגמה הבוטה ביותר לתרבות הפוליטית של מפלגת העבודה ובראשה המנהיג המיתולוגי יצחק רבין: העדפה של המפלגה על פני כל שיקול אחר, והעדפת הסתמכות על מדינות זרות וארגונים זרים על פני רצונו של הבוחר היהודי. המנהיגות הנוכחית של מפלגת העבודה ממשיכה מורשת זו של רבין, מורשתו האמיתית.
את התרבות הפוליטית הזו יש לזכור בכל פעם שהולכים אל הקלפי.
