המחזאית אמנדה וויטינגטון כתבה בשנות התשעים מחזה המתאר את שנות השישים באנגליה, שמצד אחד פרחו בה הביטלס, המוזיקה הרוקיסטית, והאהבה החופשית, ומנגד - הבורות המוחלטת של הילדות-הנערות גרמה (ועדיין גם בימים אלה) לילדות רבות להתפתות ליחסי מין, מבלי שיהיה להן מושג מינימלי מה זה הריון, כיצד נולד תינוק, מהי לידה, ואיך להתמודד עם הבעיה. במיוחד כשהגבר או הבחור שגרם לכך, נעלם, נשוי או סתם אנס. עם בעיה זו - שטרם הצליחו להתגבר גם בימינו, וניתן לראותה בסדרת הטלוויזיה המצוינת "איסטאנדרס" בערוץ בי.בי.סי אנטרטיינמנט - מפגישה אותנו המחזאית המשובחת עם קבוצת נערות הכלואות במוסד מיוחד של נזירות, בו מסתירים אותן עד יבוא מועד הלידה, כשמיד לאחר מכן, התינוקות מועברים להורים מאמצים. אם אנגליה טיפוסית, על כל המניירות שלהם, גברת אדמס (רוני אוחנה, המקפידה על כל גינוני הצביעות האנגלית הידועה) מגיעה עם בתה מרי למוסד הקודר לצורך הסתרת הריונה מאביה. בחברה אז (וכיום, בחברה הדתית בקרבנו) - הריון של נערה מכתים אותה לכל חייה, ומכאן הצורך בפתרון הנלוז הזה. מרי הנמצאת תחת מורא מאימה הנוקשה והכה אנגלייה, נפגשת במוסד עם שלוש צעירות, שכמותה, מצויות בשלבי הריון שונים. דווקא במוסד הדומה יותר לכלא, היא פורחת מבחינה רגשית, מתבגרת ויוצאת מהבועה בה עטפו אותה הוריה, ומשתחררת רגשית. אביב פנקס כובשת את הלב ברגש הכנה שלה, בתמימותה ובהתפתחות העלילה המשפיעה עליה. הדמות הדומיננטית בין הנערות היא "קויני" - הדס פדר האנרגטית - תוך שליטה מוחלטת על כולן מתוך בטחונה העצמי, ניסיונה וחוצפתה בעלילה. מה שגורם לה להתעמת עם מנהלת המוסד הקודר קלרה (רעות אלוש, אחותו של אביב אלוש, הכובש לבבות כעת ב"יחסים מסוכנים" בהבימה). קלרה היא קפדנית ודורשת מהצעירות לעשות את כל המלאכות - כביסה, ניקיון, בישול, ובקיצור - כל אחזקת המוסד על כתפיהן. מה שהבימאית דפנה זילברג טרחה להדגים על הבימה בצורה הכי ריאליסטית שאפשר. אך מעבר לנוקשות שלה, המכבידה את עולה על הצעירות, מתגלה גם האמפתיה שלה אליהן, והרגש אותו היא מנתבת לניסיונותיה לעשות רק את הטוב ביותר עבורן, כדי למנוע מהן להיכנס למשברים רגשיים עם הכרת הילוד וההתקשרות אליו. והמשברים אכן מתרחשים. ובזה סגולתה של המחזאית, אותה השכילה הבימאית עם צוות השחקניות הכה מוכשרות, להמחיש בצורה כה מעמיקה. מלבד קויני, פוגשת מרי גם את דולורס - שירן הוברמן הכה רגישה - שנפלה בפח מפאת תמימותה, ואת נורמה - ירדן תוסיה כהן - שתחילה עם המשקפיים מוסתר יופייה, שאף היא נפלה בפח באותה צורה, ומבצעת בסערת נפש את הביטוי למשבר הנפשי שנגרם לה; וכל אלו, בין אם נכנסה להריון מבחור שהבטיח לה להתחתן עימה לאחר גמר לימודי הרפואה, או בין אם נקשרה לגבר נשוי, ובין אם החבר שביקש מחברתו לחכות לו בלילה עד שיסיים, ובינתיים אנס אותה פועל שיצא החוצה, הישקה אותה ואנס אותה - כל המקרים המסופרים לנו אינם מהווים תירוץ לבורות הנערות, לתמימותן המנוצלת על-ידי גברים, ולתוצאה המביאה לכולן משברים נפשיים שהשחקניות הכה מוכשרות מציגות לפנינו באופן הכי ריאליסטי, נלהב ונוקב בעזרת כשרונן הכה רב. ההצגה "בי מיי בייבי" על שם השיר שהיה אז להיט, מהווה תעודת בגרות משחקית בהצטיינות לכל השחקניות בהצגה. כולן - שחקניות מוכשרות ביותר, שוודאי תיחטפנה לבמות הרפרטואריות עם סיום לימודיהן בקיץ. כל אחת מהן משרטטת דמות כה שונה ומיוחדת, ובכך מעשירות את ההצגה ובזכות אלמנט כה חשוב זה, ראוי שמשרד התרבות חייב להכיל, ולהכניס את ההצגה לסל התרבות לתיכוניים. ירדן תוסיה כהן כנורמה התמימה, שירן הוברמן כדולורס המכמירה, הדר פורר כקויני, שמלהיבה את הבנות (עם עיצוב התנועה היפהפה של עמית זמיר), ולצלילי שירי התקופה עם התקליטים שמרי הביאה עימה למוסד, ומגלה בסוף את עברה ואת חוכמת החיים שרכשה בעקבות ניסיונה; רעות אלוש כקלרה, מנהלת המוסד, עם מצבור הרגשות המנוגדים ומסירותה לנושא הצלת הנערות מהבושה ומהשבר הנפשי; ואביב פנקס כמרי הכובשת את הלב - לכולן ניתנת ההזדמנות לסצנה עם מונולוג מסעיר ומרגש המדגים את כשרונן הענק, ובכך הן מעלות את ההצגה ליצירה כה חשובה. שבסטודיו יורם לוינשטיין השחקניות תמיד כה יפות - כבר אמרנו? אז הנה. שאפו לבימוי, למשחק ולתרגום הכה עדכני וקולח של עינת ברנובסקי. זו ממש פנינה של הצגה, שאסור להחמיץ (עד ה-13.2); ונקווה שמשרד התרבות יאמץ אותה עם המסר החינוכי שלה, והודות לכך יעזור לטפל בבעיה מתמשכת זו, בשל הבורות הגורמת לה.