פרופ' אנדראה ברגר מנסה לגלות מה מתרחש במוחם של ילדים. פרויקט חדש של החוקרת הבכירה מן המחלקה לפסיכולוגיה ו'מרכז זלוטובסקי למדעי העצב' שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בוחן את הפעילות המוחית של ילדים כפי שהיא נראית בעת ביצוע משימה המעוררת רגשות שליליים, כגון תסכול ולחץ. מחקרה מקשר בין הפעילות המוחית של הילד כפי שהיא נמדדת במעבדה, ובין יכולתו להתמודד עם מצבי לחץ ועקה (stress) בחיים האמיתיים.
פרופ' ברגר מנסה לגלות מה מתרחש במוחם של ילדים בזמן שהם מנסים להתמודד עם מצב מאתגר, ומחקרה מתמקד ביכולת הוויסות העצמי שלהם. מונח זה מתייחס ליכולת לנטר ולווסת רגשות והתנהגות לצורך השגת מטרה רצויה או הסתגלות לדרישות הקוגניטיביות והחברתיות של מצבים פרטניים.
כאשר מדובר בוויסות רגשי, על-פי רוב הכוונה היא ליכולת להתאים את העוצמה ומשך התגובה או החוויה הרגשית לסיטואציה. יכולת זו מתפתחת בצורה משמעותית בגיל הגן, תקופה שבמהלכה מבשילים המסלולים המוחיים המאפשרים בקרה ושליטה על ההתנהגות. "לא כל הילדים מפתחים רמה זהה של ויסות עצמי, ישנם הבדלים רבים בהתפתחות האינדיבידואלית של יכולות אלה", אומרת פרופ' ברגר.
המחקר שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון מודד את יכולות ההתמודדות של ילדים כשהם חווים רגשות שליליים; השתתפו בו יותר משישים ילדים בני 6-5 שנים. הם "גויסו" למחקר מגני-ילדים בבאר שבע ויישובי הסביבה. הפרויקט בדק את הפעילות המוחית של הילדים בזמן שניסו להפעיל שליטה ובקרה אף-על-פי שהוצפו ברגשות שליליים. בניסוי הילדים שיחקו במשחק-מחשב הדורש שליטה עצמית. משוב פיקטיבי גרם להם לחשוב שהם מפסידים בתחרות ובכך עורר בהם לחץ ותסכול. עבור כל הילדים הסתיים המשחק בניצחון, כך שהם סיימו את הניסוי בהרגשה טובה, כשבידם פרס. בזמן ששיחקו במשחקי-מחשב, פעילותם המוחית הוקלטה באמצעות אלקטרודות שהוצמדו לכיסוי-ראש דמוי כובע-ים שהוצמד לראשם.
והרי הממצאים: נמצאו הבדלים בין-אישיים משמעותיים בין הילדים השונים, הן בביצועים ההתנהגותיים במשימה והן במדדים האלקטרו-פיזיולוגיים של הפעילות המוחית. הבדלים אלה נמצאו קשורים למאפייני הטמפרמנט של הילדים, ובמיוחד לנטייה לחוות רגשות שליליים בעוצמה גבוהה. יתרה מכך, נמצא קשר בין יכולת הוויסות העצמי של אימהות ובין הפעילות המוחית של ילדיהן, כפי שנצפתה במהלך המטלה המתסכלת.
הממצא המעניין ביותר נאסף כשנתיים אחרי ביקור הילדים במעבדה. פרופ' ברגר: "אחרי מבצע 'צוק איתן' חזרנו אל הורי הילדים שהשתתפו במחקר וראיינו אותם בנוגע להתמודדות הילדים בתקופת המבצע, במיוחד התמודדותם עם סכנת הרקטות. נמצא שדווקא המדדים של הפעילות המוחית, ולא המדדים ההתנהגותיים, ניבאו את הסיכוי שהילד יפתח סימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post-traumatic Stress Disorder), במילים אחרות, ההתנהגות הגלויה של הילד בזמן המשחק לא גילתה את מידת הסיכון שלו, גילתה זאת מידת הלחץ שהילד חווה באותו רגע כפי שהתבטאה בפעילות המוחית 'הסמויה מן העין'. אפקט זה נמצא ללא תלות במידת ההתמודדות של האימהות עם העקה שעורר המצב הביטחוני הזה".
תוצאות המחקר מצטרפות לממצאים המצטברים בספרות המדעית על כך שגם אם רוב הילדים הנחשפים לאירועים טראומטיים וללחץ מתגברים על כך, חלקם עלול לפתח סממנים פוסט-טראומטיים. תוצאות המחקר מרמזות לכך שההתנהגות הגלויה של הילדים לא תמיד מלמדת על מידת הקושי שהם חווים, ועל המאמץ המוחי הנדרש מהם כדי להתמודד עם סיטואציות מלחיצות. לכן, מדגישה פרופ' ברגר, חשוב לעשות עוד מחקרים שיעזרו לאתר את גורמי הסיכון, כדי שיהיה אפשר לכוון את העזרה לילדים הזקוקים לה ביותר. המחקר גם מלמד שלמחקר בסיסי מעבדתי יכולות להיות השלכות חשובות על החיים האמיתיים, מחוץ למעבדה.
מחקרה של פרופ' ברגר נעשה בשיתוף פעולה עם ד"ר טלי פרביאש, שביצעה חלק ניכר ממנו במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, ועם ד"ר גל מאירי, מן היחידה הפסיכיאטרית לגיל הרך במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.
בהמשך יבדוק המחקר כיצד השילוב בין גורמים גנטיים וסביבתיים קובע את ההבדלים הבין-אישיים בין ילדים באשר ליכולת הוויסות וההתמודדות עם רגשות שליליים.