לתומי חשבתי, שאולי השבוע עשוי לקרות נס שעה קלה, לפני שאהוד אולמרט ייכנס בשערי כלא מעשיהו לריצוי תקופת מאסר קצרה יחסית. קיוויתי שאולמרט יתעלה על עצמו, יעמוד רגע מול פני האומה, יביע באיחור רב חרטה וצער על שבמהלך שירותו הציבורי הממושך הוליך שולל את אזרחי המדינה. ואולי אולמרט יחזור בו מדברים שאמר בפומבי כמה פעמים, כאילו מעולם לא דבק בו רבב ומעולם הוא לא נטל שוחד. בכך אולי היה מצליח אולמרט לקרצף חלק מהבושה שהמיט על המדינה וזוכה לאהדה מסוימת של דעת הקהל ולרחמיהם של בני ישראל רחמנים. אבל אולמרט זה אולמרט. הוא חזר פעם נוספת על אמרתו האומללה בעניין אי-קבלת שוחד, למרות שהורשע בינתיים בעבירה חמורה זו. האמירה החיובית היחידה אולי בדברים המוקלטים שאולמרט פרסם לפני כניסתו לכלא, הייתה: "אף אחד במדינה הוא לא מעל החוק". עד כה חשב אולמרט אחרת. אולמרט לעולם לא ישתנה. הוא לא רוצה ואולי גם לא יכול. ספק אם תקופת המאסר תרסן אותו. הוא היה ונותר ערמומי, שחצן, יהיר, שקרן, מניפולטור, קומבינטור, מתחזה, תחמן ושחקן. הוא חזר בהודעתו על המנטרה הקבועה שלו: "מעולם לא קבלתי שוחד". זאת אומר עבריין סדרתי, שכל חייו הציבוריים עמוסים לעייפה בפרשות של קבלת שוחד (כולל בפרשת הולילנד) שהפכו אותו למיליונר, ושבגינן היה צריך להיכלא לשנים רבות מבלי שיזכה להנחה שערורייתית של בית המשפט העליון. וכך, במקום לפתוח את המאמר במילים "כניסתו של אולמרט לכלא התקבלה אצלי ברגשות מעורבים", לא נותרה לי ברירה אלא להתייחס אליו כאל שור מועד. כניסתו של אולמרט לכלא לא עוררה אצלי פרץ של שמחה לאיד, וגם לא טפיחה עצמית על השכם בגין התוצאה הסופית של המאבק הממושך שניהלתי כדי להסיר את המסכה מעל פניו.

סיומו של מסע אישי בן 40 שנה

השבוע הסתיים המסע האישי שהחל מזה למעלה מ-40 שנה, ליוויתי מקרוב את פעילותו העבריינית הגלויה והסמויה של אולמרט כעיתונאי חוקר, כאחד מראשי עמותת אמיתי וכיו"ר הנהלת תנועת אומ"ץ. המטרה שלי הייתה לנסות לחסום אותו בדרכו לראש הפירמידה על-מנת שלא ישחית את המדינה. אולמרט לא טמן את ידיו בצלחת ונלחם בי. תחילה ניסה להביא לפיטורי מידיעות אחרונות, מחשש שאחשוף את מעלליו. עלה בידו רק לקנות את ליבם של עורכי העיתון, שסייע לאורך שנים לטשטש ולכווץ את פעילותו העבריינית ואולמרט מצא דרכים לגמול לעיתון. אולמרט שיגר אלי איומים וארגן באמצעות להקת חסידיו בתקשורת כתבות עוינות נגדי ונגד אומ"ץ ששימשה חוד החץ במאבק. בשלב מסוים, בשנות ה-90, כמעט שהצלחתי להביא להרשעתו בפרשת חשבוניות המס הכוזבות של הליכוד באמצעות עתירה, שבה נתבקש בג"ץ לחייב את הפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום. דורית ביניש, שכיהנה אז כפרקליטת המדינה, התחמקה מלעשות זאת, משום שאולמרט החזיק "תיק" נגד בעלה, עו"ד יחזקאל ביניש, מהתקופה שבה כיהן כראש עירית ירושלים. ואמנם בסופו של דבר הוגש נגד אולמרט כתב אישום. העבריין הסדרתי אמר אז לאחד מחבריו: "הפעם אכלתי אותה". מי שחילץ את אולמרט מהבוץ הפלילי היה חברו הטוב, עו"ד יעקב נאמן, שנקט מאחורי הקלעים בתרגילים משפטיים שנויים במחלוקת. המטרה המבישה קידשה את האמצעים הפסולים. אגב, נאמן ניסה לסייע לאולמרט גם בפרשות השחיתות החדשות, ולא נמנע מלהעיד למענו בפרשת השוחד של טלנסקי כאשר כיהן עדיין כשר המשפטים, תופעה שאין לה אח ורע.

שולה זקן - המעידה הגדולה של אולמרט

לקראת כניסתו של אולמרט לכלא, בכל זאת הטרידה אותי עובדה אחת: כיצד אדם מתוחכם וזהיר מסוגו מעד מעידה גדולה לגבי מנהלת לשכתו, שולה זקן, שהפלילה אותו והקליטה אותו לאורך זמן ללא ידיעתו. לאמיתו של דבר, הנורה האדומה הייתה צריכה להידלק אצל אולמרט אחרי שהמשטרה חשפה במהלך אחת החקירות שזקן האזינה לשיחותיו. כאשר נשאל על כך אולמרט, הוא אמר שהדבר נעשה ללא ידיעתו. הפרקליטות העמידה לדין את זקן על האזנת סתר, ואולמרט "נזכר" לפתע שבעצם הדבר נעשה בידיעתו. האם כבר אז ניסתה זקן לאיים עליו? האם אולמרט חשש שאם לא ישמור איתה על יחסים קרובים, תפליל אותו? במערכת היחסים המעוותת והפלילית של אולמרט וזקן, הכל היה אפשרי. אולי אז כבר נולדה במוחה של זקן התוכנית להקליט את האיש, שלאורך שנים הייתה שפחה חרופה שלו וניסה להשליך אותה לאשפתות. אולי לכך התכוון אולמרט כאשר הכריז לפני כניסתו לכלא: "עשיתי כמה טעויות". עדיף היה שינסה להסיר מעליו ומעלינו את הבושה הגדולה, אבל הוא נמנע מלעשות זאת. ביטחונו העצמי המופרז נולד וטופח לאורך השנים בגלל רפיסות מערכת אכיפת החוק, שלא השכילה להתמודד עם ריבוי העבירות שאולמרט ביצע בסיועם של משתפי פעולה. בפרשת הולילנד קיבל אולמרט שוחד משמואל דכנר ומכמה מעורבים אחרים, בדמות תרומות נדיבות למסע הבחירות שלו לראשות עיריית ירושלים. אבל עבירה חמורה זו, כמו גם מעללים אחרים של אולמרט, לא הגיעו לפתחו של בית המשפט העליון ושופטיו התעלמו מהם. לא במקרה נחשב אולמרט לאחד האישים הפוליטיים שהתעשרו מאוד במהלך שירותם הציבורי, כשהפכו אותו קרדום לחפור בו עמוק. בפעם הקודמת שהכחיש אולמרט שקיבל אי-פעם שוחד, היה זה אחרי שאולץ לפרוש מתפקיד ראש הממשלה בעקבות עדותו המוקדמת של משה טלנסקי. דמעות התנינה ששפכה בשעתו רעייתו עליזה, כאשר טענה בראיון עיתונאי שהיא מאמינה שבעלה מעולם לא קיבל שוחד, היו פתטיות. בפועל, גם היא הייתה צריכה להיחקר במשטרה כשותפה לדבר עבירה בדמות הציורים שמכרה במחירים מופקעים. הנחת העבודה הייתה שבעקבות פרשת הולילנד, שנחשפה ע"י העיתונאי יואב יצחק ב-News1, ייחשפו פרשות שוחד רבות נוספות בפרויקטים בירושלים ובמקומות אחרים בארץ, שבהן אולמרט שומן היטב, אך העומס על המשטרה היה רב מדי ולא היה לה גיבוי של הפרקליטות להרחיב את היריעה. שורה של פרויקטים מושחתים נוספים שאליהם היה קשור אולמרט לא נחשפו, גם משום שחלה עליהם התיישנות. עבירת השוחד - עוגת חוקו מסע ההשחתה הארוך של אולמרט, שהיה מלווה כל העת בחשדות לקבלת שוחד, שרובם לא נחקרו עד היום, נעשה בשעה שהוא כיהן כראש עיריית ירושלים וגם כאשר שעמד בראש כמה משרדים ממשלתיים: בריאות, תקשורת, אוצר ותמ"ת. עבירת השוחד הייתה עוגת חוקו של אולמרט בתפקידים שאפשרו לו להעניק הטבות שונות, לתפור מכרזים ולבצע עבירות מגוונות, גלויות וסמויות. אולמרט הנהנתן מצא כמה דרכים בדוקות לקבל את השוחד. את ה"כסף הקטן", שהסתכם בכמה אלפי דולרים, הוא קיבל לרוב בצורת עטים נובעים יקרים ומוצרי יוקרה אחרים. את הכסף הגדול, שהסתכם לעיתים במאות אלפי דולרים, נטל אולמרט הערמומי באמצעות הלוואות שהוא ביקש וקיבל בכסף זר במזומן, מבלי שטרח לתת כתמורה מסמך כלשהו או המחאה דחויה. את מרבית כספי ההלוואות לא טרח אולמרט להחזיר, בידיעה מראש שהוא מכוסה מפני חשיפה פומבית או חקירה משטרתית. ואמנם, נותני ההלוואות היו לרוב אנשי עסקים שנהנו משירותיו הממלכתיים של אולמרט, בניגוד לכללי המינהל התקין ולעיתים גם בניגוד לחוק. הרמיזות החוזרות ונשנות שלהם לאולמרט להחזיר את כספי ההלוואות לא הועילו, ורובם נאלצים להבליג עד היום מחשש שיפלילו את עצמם. כבר בראשית דרכו הציבורית החל אולמרט לשאוב מהקופה הציבורית באמצעות פעולות תיווך רבות, אותן עשה מקיצורי דרך שהעניק בזכות קרבתו למערכות השלטון. אבל התעשרותו הגדולה של אולמרט היא מקבלת שוחד שיטתי מאילי הון ומגופים כלכליים שסייע להם בדרך זו או אחרת. חלק מכספי השוחד הועברו אליו בעזרתה הפעילה של זקן. כספי שוחד אחרים שולמו במזומנים בארץ או בחו"ל, באמצעות העברות כספים בהיקפים בלתי ידועים, ששימשו כביכול רק למטרת בחירות, אך הועברו בדרכים מתוחכמות גם לכיסו הפרטי. מני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, השמיט את סעיף השוחד מכתב האישום נגד אולמרט בפרשת טלנסקי. בפגישת סיכום עם פרישתו מתפקידו שאלתי אותו על כך, וכדרכו נתן לי מזוז תשובה לקונית על העדר ראיות מספיקות לקבלת שוחד. מעניין מה היה אומר היום השופט העליון מזוז על תעשיית השוחד, שניצניה נראו עוד בתקופת כהונתו. האם הוא מבין עד כמה שגה כאשר נמנע מלהורות על חקירת משטרה בשורה של תלונות שהגשנו לו בחשד שאולמרט קיבל שוחד בפרויקטים שונים, ועד כמה החמיץ את סעיף השוחד בכתב האישום שהגיש אחרי עיכובים חוזרים ונשנים.

הפרשות שלא נחקרו ע"י המשטרה

כדי לרענן את הזיכרון, אני מפרט חלק מהפרשות המעלות חשד לשוחד שקיבל אולמרט שלא נחקרו על-ידי המשטרה, למרות פניות חוזרות ונשנות של אומ"ץ שהעבירה מסמכים וחומרים אחרים שהיו יכולים לסייע בחקירה:

• מכירת הבית ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים במחיר מופקע לאיש העסקים היהודי-אמריקני דניאל אברהמס נחשדה כפרשת שוחד, אחרי שהתברר שאולמרט ביקש למכור לאברהמס את מניות הממשלה בבנק לאומי.

• כאשר כיהן אהוד אולמרט כשר הבריאות, הוא קיבל תוספת של כספי תיווך בסך מאות אלפי דולרים מיעקב נמרודי, בעקבות עסקת מכירת הכשרת היישוב שאולמרט שימש בה כמתווך בטרם התמנה כשר בממשלה. מי שגבה את הסכום היה עו"ד אורי מסר, וזאת למרות שהשניים הכריזו זמן רב קודם לכן על פירוק השותפות ביניהם. דבר זה מעיד על כך שהקשר ביניהם נמשך.

• אולמרט תיווך בשעתו במכירת קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים לאיל ההון ארקדי גאידמק. באופן מפתיע, לחץ אולמרט על גאידמק לצרף את מסר לצוות הפרקליטים שטיפל בעסקה. נראה, כי אולמרט יצא לכאורה נשכר מכך באורח אישי.

• כאשר כיהן אולמרט כשר האוצר, הפעיל משרדו לחץ כבד על חברת נמלי ישראל לבצע עסקה של רכישת קרקעות מחברת שמן. הופעל לחץ על חברי הדירקטוריון לאשר את העסקה מבלי שהובאה חוות דעת של שמאי ממשלתי לגבי שווי הקרקעות. העסקה אושרה בזכות קולותיהם של נציגי משרד האוצר. אחד הפרקליטים שטיפלו בעסקה היה מסר.

• בשעתו נמכרו קרקעות הכנסייה בבית שמש. הפטריארך תיאו פילוס גילה, כי מי שפעל מאחורי הקלעים בעסקה היה מסר, ונמסר לו, כי מי שהמליץ עליו היה ממלא-מקום ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט.

• עסקת קרקעות ברמת גן באזור הגובל עם כפר אז"ר ובית החולים שיבא, שבה טיפל אולמרט כעורך דין. במרוצת השנים הופשרו הקרקעות לבנייה רוויה, למרות שבמקור תוכננו בתים חד-קומתיים. לחבר הטוב של אולמרט ושותפו לדבר עבירה במשך שנים, שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, הייתה חלקת קרקע באיזור, ואילו לגבי בעליה של חברה ודוזית המחזיקה בכמה חלקות, התעוררו חשדות שונים.

למרות כליאתו של אולמרט, אומ"ץ תמשיך לחשוף בעתיד נדבכים נוספים מתעשיית שוחד זו, המשקפת את הפנים המכוערות שאולמרט עיצב לישראל בתקופת כהונתו, שבה הפך השוחד להיות מכת המדינה ועדיין מכה בה.