אומנם הדבר אינו מתיישב עם כללי הצניעות והנימוס, אך עלי להבהיר את עמדתי האישית, שיש לה רלוונטיות לדברי הנאמרים כאן: אני מתנגד בכל מאודי לתוכנית העקירה המכונה "הינתקות", שכן היא מסוכנת, אנטי-ציונית ואנטישמית, והורתה בנימוקים מסואבים ומושחתים.
התוכנית מסוכנת, ולוא רק מאחר שכך בדיוק טענו בלהט הן האיש המכהן כיום כראש הממשלה והן האיש המכהן כשר הביטחון, האחרון במהלך חמש וחצי שנות כהונתו כרמטכ"ל וכשר הביטחון, בהציגו כמסכנת את ביטחון ישראל אפילו את תוכניתו הצנועה של עמרם מצנע לעקור את נצרים לבדה. טרם הוסבר לנו, מתי שקרו ודברו בחוסר אחריות מוחלט שני צדיקים אלה: בשעה שצעקו שהכל שחור, או שמא כעת כאשר הם זועקים שהכל לבן.
התוכנית אנטי-ציונית, שכן כך היא כל עקירת יהודים מחלק של ארץ ישראל והכרתנו בשלטון זר ובזכויות של עם אחר בה. צודק לחלוטין השופט אדמונד לוי בפסק-דין המיעוט בבג"צ, היפה והנכון עד מאוד, בתארו את ההגיון שבתוכנית ההינתקות כשולל עקרונית את זכותנו בכל חלקי הארץ.
והתוכנית אנטישמית, בשל הכרתו הפומבית של מתכננה ומחוללה, אריאל שרון, בצדקת דרישתם של הערבים שלא יתגוררו עוד יהודים בחלק כלשהו של ארץ ישראל. בכך הוסיף עצמו שרון לשליטיהן של שתי המדינות הנאורות-לעילא, היחידות בעולם האוסרות בחוקיהן מגורי יהודים בשטחן: סעודיה וירדן "ידידתנו". אפילו אפגניסטן של הטאליבן לא הגיעה לכך.
על השחיתות שבהובלת התוכנית, בכפייתה, בתרגילי לוליינות פוליטית שבצעו נציגי הליכוד בכנסת בקשר אליה, ובבגידה בערכים שבהם נשבעו זמן קצר קודם-לכן, ללא מתן הסבר סביר לגורם שהצדיק מהפך כה פתאומי בלב עשרות אנשים שלא השמיעו שמץ של הרהור בתחום זה לפני יציאת שרון לציבור בתוכניתו – אין צורך להכביר מילים, ולבטח אין צורך לחזור ולדוש כאן במניעיו של שרון עצמו.
נוסף לכך, לדעתי ראויים לגינוי אותם אנשי צבא הקבע, אנשי המשטרה ושב"כ, המתנגדים בליבם לתוכנית ורואים בה מהלך לאומי מסוכן ופסול, אך אינם מתפטרים מהשירות, שכן אין דין חייל בחובה ובמילואים, המחויב לשרת על-פי החוק, לאיש קבע המשרת מרצונו ובהתנדבות. מאחר שמהבחינה הסטטיסטית לא יתכן כי אין מתנגדים לתוכנית בקרב הקצונה בצה"ל, במשטרה ובשב"כ, המסקנה המתחייבת היא שנמצאים בקרבם נמושות וחדלי-אישים, כאלה המוכרים את מצפונם בשאלה לאומית קריטית תמורת קריירה.
ולבסוף, להתנגדות לתוכנית אין קשר להיות המתנגד "חילוני" או "דתי". לדעתי, המילים "ציוני" ו"חילוני" הן תרתי-דסתרי, כמו כושי-לבן, שכן שום ציונות אינה יכולה לנבוע, בסופה של חפירה לעומק, שלא מ"ברית בין הבתרים". גם יהודי כמוני, שאינו מקפיד במצוות ונוסע בשבת, אינו יכול להיחשב "חילוני" בהיותו חדור בציונות. לפיכך, אם יוסי שריד או יוסף לפיד מכריזים כי הם ציונים, אין מנוס מהמסקנה ששניהם גם "דתיים" במידה כלשהי, וההבדל בינם לבין הרב עובדיה יוסף, למשל, אינו אלא במספר המצוות שכל אחד מהשלושה מקיים: זה מקפיד בקלה כבחמורה, וזה מקיים רק את מצוות הישיבה בארץ ישראל, בעודו מחרף ומגדף לתיאבון את אלה המקיימים מספר מעט גדול יותר של מצוות יהודיות.
לאחר הצגת "אני מאמין" זו, אני קורא לחברי הכנסת כדוגמת עוזי לנדאו ואריה אלדד, להרפות ממתקפתם נגד הרמטכ"ל, גם אם הם סבורים כי הוא מהווה מינוי "פוליטי" או, גרוע מכך, מינוי של איש הרוקד לצלילי חלילו של שרון, האב ו/או הבן. הוא כעת הרמטכ"ל, צה"ל כולו דרוך למשמע פקודתו, ובעת מלחמה יהיה הוא המצביא שהעם כולו יתלה בו את עיניו ותקוותו וחיילים בקרב ירצו לבטוח ביכולתו לפקד ולהוביל לניצחון. גם אם הוא חביבם של השרונים – אין לי כל מקור-מידע על כך לבד מהתקשורת הלא-אמינה – רקעו האישי ידוע: אין מדובר בסוס שהתמנה קונסול, או באלמוני שטרם עמדנו על טיבו, אלא בלוחם מהולל ובמפקד עתיר ניסיון. גם אם הוא ידידו של האיש המושחת, עלינו לסמוך על שיקוליו הצבאיים.
הקריאות לסירוב פקודה מסכנות את המדינה סכנה יתירה. אין מדובר בפקודה בלתי-חוקית בעליל, כגון פקודה לרצוח אזרחים וחסרי-ישע, אלא בפקודה שבסמכות הממשלה לתיתה. הרי אנו-עצמנו, שלומי-אמוני ארץ-ישראל ומתנגדי ההינתקות, קראנו לערוך משאל-עם או בחירות, שאת תוצאותיהם התחייבנו לקבל על עצמנו. אכן, החלטות הממשלה והכנסת נגועות בתועבה של אי-מוסריות, חמסנות, דורסנות, הונאה, גניבת קולות, הפרת התחיבויות פומביות, התנשאות ושקר, והן הולכות ונעטפות בעטיפה של הסתה, דמוניזציה ודה-לגיטימציה בכל הקשור למתנחלים בפרט ולאנשי הימין בכלל. אך החלטות אלו כשרות מהבחינה הפורמלית, וכל עוד זוהי מדינתנו החוקית עלינו לכוף ראשינו לסמכויות הפורמליות שבה. את הצחנה נשתדל לסלק, אך לא נפוצץ את המדינה.
אני מקווה שבמהרה יבוא היום שבו נבוא חשבון עם האחראים לתועבה זו, בקלפי, ובשעת הכושר גם בהעמדתם לדין. גם הגנרל פינושה היה בשעתו שליט שכל דברו היה כתורה מסיני, וראו היכן הוא כיום. לנו יש יותר מפינושה אחד.
אך צה"ל אינו יכול ואינו רשאי להעביר ביקורת על החלטות אלו, ועליו להוסיף ולשמש כזרוע המבצעת של הממשלה. משהתקבל החוק בכנסת, ואושרה תוכנית ההינתקות בהצבעת רוב – והשתיים פורסמו כדין ברשומות – אין לו לרמטכ"ל כל ברירה: עליו לקבל את הדברים כתורה מסיני, ואוי לנו אם יהין רמטכ"ל כלשהו לפשפש בציציות הממשלה. עקרונית, לא יתכן שההלכה אוסרת לוותר על אף שעל אדמה משטחה של ארץ-ישראל, ויהי מה, אף לא בשעת חירום ומצוקה, שכן משמעות הלכה כזו היא, לדוגמה, שפלוגה הנתונה במצוקה בקרב, בראש גבעה בארץ ישראל, חייבת להילחם עד מות האחרון בחייליה ואסור למפקד לתת פקודת נסיגה להצלת חייהם, שכן בכך הוא מוותר כביכול על אדמת הארץ. גם אלף רבנים שיטענו כך, לא ישכנעו יהודי שפוי בדעתו כי זו ההלכה, בזכרם כי פיקוח נפש דוחה הכל.
למוסדותיה המסמכים של מדינת ישראל יש איפוא הסמכות, לפחות המשפטית-פורמלית, לוותר לשעה על חלק מהארץ, והיה אם הוויתור יתיימר להיות לצמיתות, יבוא שלטון יהודי בעתיד שימחק ויתור כזה. אלא שהצבא, המשטרה ושאר כוחות הביטחון אינם רשאים ואינם יכולים לעסוק בוויכוחים אלה. משהתקבלה פקודת הממשלה, עליהם לציית ולבצעה.
אביא דוגמה מזעזעת-לכאורה, תוך הכרזת "להבדיל אלף הבדלות": בתום מלחמת העולם השניה, בנות הברית העמידו לדין פושעי מלחמה נאציים, אך נמנעו מפגיעה בחיילי הצבא הגרמני ומהעמדתם לדין, אם פעלו בפקודת ממשלתם ולחמו, ללא ביצוע פשעי מלחמה. בשום מדינה אין הצבא יכול ורשאי להתווכח עם ממשלתו, שכן מעשה כזה מהווה מרד שאין לסבלו.
הדעת אינה סובלת חלוקת צה"ל לחטיבות פוליטיות, והטלת ספק בלב המפקדים שמא יחידה פלונית אינה מתאימה למשימה מסוימת בשל הרכבה המפלגתי.
לא אלמן ישראל: כפי שחזרנו אל העיר העתיקה, אל כפר דרום, אל ניצנים (אותה ניצנים של הקראווילות...) ואל גוש עציון שננטשו במצוקת המלחמה, כך נחזור אל עזה, ואם ירצה אללה - גם ההרכב הדמוגרפי של תושבי חבל עזה לא ישאר בעינו.
אך הלכידות של צה"ל ויחידותיו, ההרמוניה שבין חייליו ומפקדיו, היכולת לציית לפקודה גם כשצריך להשליך את הנפש מנגד, הידיעה של הרמטכ"ל ושל כל שרשרת הפיקוד כי כל פקודה תקוים - כל אלה חשובים לאין ערוך, ומהווים ממש פיקוח-נפש לאומי, יותר מעוצמת הטרגדיה, תולדתם של שחיתות וסיאוב בל-ישוערו, העומדת לפקוד את חבלי עזה והשומרון ואת המתיישבים בהם, שהם בעיני רכב ישראל ופרשיו.
ובעניין זה, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. אם תופעת הסרבנות תהיה קטנה ודלה, ישוכנע העם כולו כי מתנגדי ההינתקות הם רק קומץ של חדלי-אישים מסוכנים. ואילו סרבנות רבתי ו"מוצלחת" תעמידנו במהרה בפני צה"ל מרוסק, פגוע, חסר ביטחון וחרד מפני הצל של עצמו.
אכן, ידוע וגלוי כי הימין ישקול תמיד שיקולים כאלה, וינהג כפי שנהג בגין המנוח בגבורה עילאית בפרשת אלטלנה, שבה הבין כי יש צד המוכן ואף שש למלחמת אזרחים, ומנגד יש הצד המוכן לוותר על כל עמדותיו ואף למסור נפשו ולבטח לספוג מכות ונידוי, ובלבד שלא תהיה מלחמה כזו. קראו את מאמרו של אפרים סנה בזכות מלחמת אזרחים בישראל, שתביא לנו ברכה (מעריב, 23.12.04), ותבינו את "יחסי הכוחות" הלא-שקולים הללו.
וכאשר הרמטכ"ל מדבר בוועדת חוץ וביטחון על יחידות הרואות את מקור הסמכות בריבונות שאינה פיקוד צה"ל, הוא צודק, וחברי הכנסת חוטאים חטא כבד בתקפם אותו, שכן עליהם להקפיד כחוט השערה בכבודו. הרב בישיבת ההסדר יכול ורשאי ללמד את תלמידיו הלכות שבת, ולהנחותם כיצד לנהוג בין חיילים המזלזלים בדת ובמציאות הרווחת בצה"ל של פריצות והפקרות מוסרית, אך עליו לשנן באוזניהם את שאמר הרב שלמה גורן עליו השלום, הרב הראשי הראשון לצה"ל שנחשב בר-סמכא הלכתי דגול: כאשר מפקדך החילוני-להכעיס אומר לך שמדובר בחירום או בפיקוח נפש, עליך לסמוך על מילתו ולחלל את השבת, שכן אין פנאי לבירורים. את החשבונות והבירורים תוכל לערוך מאוחר יותר, ואם המפקד שיקר יש מי שיעמידו לדין על כך.
לעומת זאת חייבים הרמטכ"ל, כל שדרת הפיקוד בצבא ובמשטרה וגם ראשי שב"כ, להיזהר ולהתנזר מכל ביקורת נגד מתנגדי ההינתקות בשל אמירותיהם. לצורך זה יש פרקליטות, יועץ משפטי ואחרים, שכבר עברו מזמן כל גבול אפשרי של אפליה והפרת חופש הביטוי. ימלאו נא מפקדי הצבא, המשטרה ושב"כ את תפקידיהם, אך חלילה להם מלבטא פניה פוליטית קלה שבקלות. אם צריך לעצור מפגינים שהשתוללו, יעשו זאת כראוי, אך יקפידו שאנשיהם לא ישתוללו בעצמם ויפגעו בחופש הביטוי ובזכויות האזרח של המפגינים. וכאשר המפכ"ל רואה בטלוויזיה כיצד נהגים אחוזי טירוף (בשל עיכובם חצי שעה בחסימת הכביש) משתוללים ומכים נערים מפגינים בשרשראות ברזל, עליו לרדוף עד חורמה את קצין המשטרה שנכח במקום והעלים עין מעבריינות פושעת כזו.
אם נרצה ואם לאו, לא נוכל ולא נרצה להתגרש אלה מאלה, שכן נגזר עלינו היהודים להמשיך ולחיות בארץ זו כמשפחה אחת, גם אם חלק מהמשפחה יחטא ויפגע באחיו.
