נוכח שפיכת דם יהודי ברחבי הארץ, מן הסתם בכל בית בישראל מצוי בן או בת אנוש, ובכלל זה שרים, חברי כנסת, עיתונאים וקצינים בכירים בסדיר ובמילואים, המעצבים ומשמיעים למשפחותיהם, לציבור ולממשלה, פתרון לעצירת הפגע הרע. הצנועים ממקדים דעת אל התחום הטכנו טקטי: כסגר, פתרונות מיגון, החמרת הוראות פתיחה באש, והקלות לאזרח בנשיאת נשק. בעוד ה"אסטרטגים" מרחיקים מבט, אל פתרונות נוסח: הינתקות חד-צדדית, מו"מ מדיני, וגירוש משפחות מחבלים לעזה ולסוריה.
מאחר שכל הרעיונות נוסו ונכשלו, ראוי כי עוד קודם יתנו ההוגים מעט מדעתם, לסיבות שבגינם קרסו המהלכים, כעדות לחשיבה מוטעית ומזיקה. מה גם שעל-פי המוכר והידוע שורר הפגע הזה בכל מישורי העשייה, ובכלל זה ובעיקר בביטחון. שם ניתנת דעת אך ורק למה "שצריך לעשות", בליית התייחסות לכשרות האמצעים ולמידת מיומנותם. על-אף שלנגד כל עין מובלטת העובדה, כי מאז הפסיק האויב לברוח (אחרי "ששת הימים"), כשל המטכ"ל (על-פי אמות המידה שאותם קבע) בהחלטות, נלווה לחוסר ידע ומיומנות להכשרת הגייסות לשם מימושם כהלכה.
הראייה: שלא בכוונה רעה מניע הפיקוד הבכיר לדורותיו את צה"ל, בתוואי שגוי עתיר סימני דרך שכולם כישלון מתמשך. תחילתו במבצע "כרמה". עבור להחלטה להיערך על גדת תעלת סואץ, טרף לאש נק"ל וארט' קצרת טווח, ובעצם כך לבנות בעלות דמים ודם מתכון "כחול לבן" להתשה עצמית. המשכה בהפקרת ההכנות להגנת סיני ורמה"ג, מבוא ל"הפתעה עצמית" במלחמת יוה"כ. אחריה, בא הכשל ב"שיקום צה"ל", שהתברר במהלך מלחמת של"ג, כבזבוז משאבים וציפיות. ומשם איך לא, שודרג בלבנון אותו "קו בר לב" מטופש, כתשתית לשבע עשרה שנים של "התשה עצמית". לא פלא כי בעוד ההתשה בלבנון נמשכת, קרתה תאונת דרכים בעזה, ובעקבותיה הפגנת מחאה של משפחות הנפגעים, לכדי כך שהפכה בזכות חולשת דעתו של המטכ"ל, לאינתיפאדה המתמשכת עד היום. הגם שעוד במהלכה חווינו, כיצד נס מלבנון החזק בצבאות המזה"ת, בנלווה לחוסר אונים בהרתעת ערפאת מהפרת
הסכם אוסלו, עובר להמחשת החובבנות במיטבה בעת "מלחמת לבנון השנייה", ולימים: לתיקו שהשיג צה"ל, ב"
עופרת יצוקה", "עמוד ענן", ו"בצוק איתן".
מנגד, כאילו המדובר בצבא אחר, בולטים ומזהירים כזוהר הרקיע מבצעים נוסח, "מבצע אנטבה", חיסול הכור הגרעיני בעירק, פעולות חיסול וחטיפת מבוקשים בלבנון, ועוד מבצעים נקודתיים רבים ומרשימים לא פחות.
אלא מאי, כדי להבין את פשר הפרדוקס, שמנע ומונע הערכה יכולת אמינה בהקשר למוכנות הצבא. אמליץ לקורא ובכלל זה גם למקבלי ההחלטות. להפנים כי קיים שוני מהותי בהכנות ובנוהלי הקרב.
בעוד שבמבצעים ממוקדים מתבצע תכנון יסודי, לימוד המשימה כולל סיורים/ תצפיות, תרגולים על מודל והצטיידות - כולם כנוהלי קרב מוקפדים. לעומתם מבולטת החובבנות המצטיירת כאלתור בהכנות ובנוהלי הקרב לעת מלחמה יזומה. קל וחומר במלחמה, שפתיחתה באה ביוזמת האויב.
אל אף הרציפות ולמרות נזקיה, איש מבין היושבים בציון בכלל, ובפרט לאלה שנשאו בעול השררה לעת שרותם בקבע, לא נתן מעט מדעתו לתופעה ולמשמעותה. מה שהיה מאפשר לשרי ממשלה, לאנשי התקשורת ובכלל זה לכל אם עבריה, להפנים: כי אכן, המטכ"ל מיומן דיו להכין ולנהל בעת שגרה, מבצעים נקודתיים חד-פעמיים. אלא שמנגד כנגזר מלקחי המלחמות: נכשל המטכ"ל לדורותיו בהכנה ובהפעלתו של צה"ל כמכלול, לרבות הימנעות, ולחלופין, הפעלה שולית של יחידות העילית במלחמה.
לכאורה, הימשכות הפגע אמור היה להוציא המוני עם לכיכרות, בדרישה לסיכולו אחת ולתמיד. אלא שבארץ הקודש הדבר בלתי אפשרי, משום העתקת החשיבה הלאומית מהחשוב, לחשוב הרבה פחות.
למשל: רא"ל איזנקוט, זוכה פעם אחר פעם לשבחי הממסד והתקשורת. תחילה לאחר הצגת תר"ש (תוכנית רב שנתית) "גדעון", כזו שלדעת התקשורת תאמה לצרכים וליכולת.
השנייה לקילוס המצביא, באה לאחר הערכת המצב אותה הציג קבל עם ועולם. ככזו שלדעת פרשני הדור, הייתה ממצה ונטולת התלהמות. בשלישית, זכה למחיאות כפיים רועמות לעת נאומו בפני תלמידים בבת ים, שם טען כנגד הצורך "לרוקן מחסנית לגופה של ילדה, אוחזת סכין".
למען האמת אין לי ולו מילה רעה על דעותיו, זולת התחושה שרא"ל איזנקוט כקודמיו, עוסק בחיזוק דימויו האישי כדעתן והומניסט, לקראת "גלגולו הבא" כפוליטיקאי מוביל. לכאורה, אין פסלות לכל אדם קל וחומר למפקד בצבא, לשאוף לקידום. אלא מאי, מאחר שאמירותיו לציבור מקובעות אך ורק לפרשנות המצב ולמוסר. עולה החשש שמא הרמטכ"ל כמו קודמיו, לא הפנים את הנדרש במדינה דמוקרטית מראש מטה כללי, קודם לכל "לדבר צבא".
דהיינו, לאור העצמת האיום עליו להציג לציבור מענה אופרטיבי לחולשות צה"ל, שנחשפו והצטברו במהלכי השנים. כל שכן ספק אם יש בנמצא טוב ממנו, להסביר את פשר הכשלים ולהציג את דרכי סיכולם - מאחר שהיה שותף בכיר להיווצרותם.
מכאן נגזרת חובתו להסביר ולנמק לציבור, כיצד אותם כשלים שנחשפו במבצעי "עופרת יצוקה" ובעמוד ענן", חזרו על עצמם ביתר חומרה במבצע צוק איתן. בנלווה להוכחה, קל וחומר הבטחה לציבור, כי במלחמה הצפויה מול החמאס בעזה, יסוכלו הליקויים כאילו לא היו.
כל שכן, עוד בטרם הטפת מוסר ו/או השגות על דברי חז"ל (הבא להורגך....), ראוי היה רא"ל איזנקוט, לנמק ולפרט את הדרך להשבת ההרתעה, לאחר שהוא כמו כל ראשי המטכ"ל לדורותיהם (זולת רפול ז"ל), היו שותפים להפקרת ההרתעה. לכדי כך שבעיני הפורעים נתפס "החזק בצבאות המזה"ת", כדחליל גינה. שהיום איננו מרתיע אפילו נערה בת 12, לצאת ולתקוף פנים מול פנים חייל ישראלי.
לפי כך אמליץ ל"יצרן הפתרונות" המצוי בכל בית בישראל, עוד בטרם פרסום הגיגיו. לעיין בדברי ימי מלחמות ישראל, עד לאחרונה שבהם. ואם לא די, לפשפש בדוח
מבקר המדינה שפורסם זה עתה (אגב, מועתק מילה במילה מסדרת מאמרים שלי, שפורסמו באתר "
מחלקה ראשונה"). משניהם עולה המסקנה: לשדרג את המטכ"ל "מפרלמנט של חיילות וזרועות", למטה כללי אחוד ומיומן דיו. כדי להכין את הצבא בימי שיגרה, ולהפעילו בעת המלחמה כהלכה. להוותי אין מעשה חיוני ממנו, קל וחומר כאשר מעשה השדרוג מצוי בהישג יד, בזמן קצר ובעלות זניחה.
