היום ביקרתי בקיבוץ דביר. שוב למדתי איך חיו כאן פעם. כולם. הוותיקים כמו העולים. בכפר כמו בעיר. כן כך חיו פעם. לא לפני שנים רבות. מדובר בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. דלות, חוסר כל, מזון בצמצום, מגורים באוהלים, בגדים משותפים, מקלחת אחת לכל החברים גלויה לעין כל, שני שירותי שדה והמון התלהבות ואהבת המדינה. גם תקיפות מסתננים מירדן לא חסרו באותה עת. החברות והחברים עבדו בחום הכבד כל היום, אכלו את המעט שהיה ושמרו בלילה. ותלונות - אין. לא שמעו טרוניות מהם אז ולא מצאצאיהם אחרי שנים רבות. חברי גרעינים של השומר הצעיר מבודפשט, מקובה ומאמל"ט נאחזו בקרקע הסרבנית וניצחו. הם בנחיות אין קץ הפכו את הצהוב לירוק. את המדבר לגן פורח. את השממה לנווה. כל זאת מתועד בצריף הירוק בקיבוץ דביר שם ביקרתי במסגרת פעילותי במועצה לשימור אתרים. זהו צריף התינוקות הראשון בקבוץ ששוקם, שומר ושודרג על-ידי המועצה, אגף מורשת במשרד רה"מ והקיבוץ. הוויכוח הגדול היחיד שהיה לקיבוצניקים עם הרשויות לא היה על רגולציה, לא בגלל טענות על קיפוח, לא בדרישה להגברת הביטחון ואפילו לא על החום בקיץ. מחירי הקוטג' והמילקי לחא הביאו אותם למחשבות על ירדה מהארץ לברלין. העימות הגדול שלהם עם הרשויות נסב סביב שם הקיבוץ. הם מרדו בכוונה לקרוא לקיבוץ דבירה ורצו רק דביר. מדי לילה היו יוצאים לצומת ומוחקים את האות האחרונות מהשלטים. רצו רק דביר. רצו וגם בזה ניצחו.