לעיתים קרובות נשאלת השאלה מדוע הפיצויים בגין נזקי גוף בישראל כה נמוכים ביחס לפיצויים הנפסקים בארה"ב. תשובה אחת יכולה להיות כמובן ההבדל ברמת החיים, שכן התל"ג לנפש בישראל הוא פחות מ-40,000 דולר, לעומת 60,000 דולר בארה"ב, אולם זוהי תשובה חלקית בלבד.
פיצויי הנזיקין בישראל מבוססים על עיקרון "השבת המצב לקדמתו", לפיו חייב המזיק להחזיר את הניזוק-הנפגע למצבו שלפני הפגיעה באמצעים כספיים, לפי ראשי נזק מפורטים הניתנים להערכה מדויקת. לעומת זאת, בארה"ב ניתן להוסיף פיצויים עונשיים בסכומי עתק.
אם חלילה נהרג צעיר ישראלי רווק בתאונת דרכים, יוכל עזבונו לזכות בפיצוי של מיליון שקל, ובתביעת נזיקין הסכום עשוי להיות כפול; נכה ב-100% ללא קיצור תוחלת חיים יוכל לקבל 15-10 מיליון שקל. בארה"ב, לעומת זאת, הפיצוי על מותו של צעיר יהיה מיליוני דולרים, ועל נכות - עשרות מיליוני דולרים.
שורש ההבדל נובע מפסיקת הפיצויים העונשיים בארה"ב אשר כשמם כן הם - באים להעניש את המזיק ולחנך אותו על-מנת שלא יחזור על מעשהו. כמובן שכאשר מדובר במזיק בעל כיס עמוק כמו בית חולים, חברת ביטוח או מפעל תעשייתי, יש באלמנט החינוכי גם משום הרתעה. הפיצויים העונשיים מהווים את חלק הארי בפסיקת הפיצויים בגין נזקי גוף.
חריגים בדיבה ובתקיפה
בארץ, הכיר ביהמ"ש העליון באופן עקרוני באפשרות התיאורטית לפסוק פיצויים עונשיים במקרים המתאימים גם בתביעות נזיקין, אולם אפשרות זאת נותרה במשך עשרות שנים, למרבה הצער, על הנייר בלבד.
חריגים לכלל זה נקבעו בענייני דיבה ובעוולת התקיפה בפקודת הנזיקין, כאשר בעילת הדיבה אף מצאו הפיצויים ביטוי בחקיקה. עם זאת, כאמור, על-אף שנקבע עוד בשנות ה-50, כי ניתן לפסוק פיצויים עונשיים בנזיקין במקרים של
רשלנות חמורה וקיצונית, בפועל הדבר לא ארע. העקרונות דלעיל מצאו את ביטוים למשל בפסק דין אטינגר
1 שם אמר השופט
אליעזר ריבלין:
"מול כל אלה עומדים נימוקים בעלי-משקל לטובת הכרה בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים, וזאת באותם מקרים אשר בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד או שיש עמה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות... הניתוח הכלכלי של משפט הנזיקין ייחד לפיצויים העונשיים תפקיד חשוב בקידום התכלית של הרתעה יעילה... יש, אפוא, הסבורים, כי מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, במקרים בהם אם הדבר לא ייעשה, תהא ההרתעה חסרה, בגלל האפשרות שמזיקים יחמקו מאחריות".
אות מתה
ניסיונות חוזרים ונשנים (בין השאר של החתום מטה) להרחיב את היריעה ולהביא לתקדים הרצוי בעניין זה, לא עלו יפה.
הנשיא
אהרן ברק אמר לא אחת בדיונים, כמו למשל בעניין פנינה לוי
2, כי ביהמ"ש יפסוק פיצויים עונשיים בתיק המתאים (ראה הדיון המפורט בנושא הפיצויים העונשיים בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בעניין עיזבון פנינה לוי ז"ל מאת השופט
משה גל).
הלכה זו סוכמה שוב באופן בהיר בפסק דין מרציאנו
3, בו הופיע הח"מ בפני השופט
אליקים רובינשטיין: "הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל.
"בפיצויים עונשיים, על-פי פסק הדין, יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות, וגם בגדרי המשפט המשווה נעה המטוטלת לכאן ולכאן, יש המצמצמים ויש המרחיבים, אך - כדברי בית המשפט - פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולות הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על-פי רוב, במשורה ובמקרים חריגים... החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עימם מעין כוונה".
אולם, כאמור, הלכה זו נותרה אות מתה ולא נפסקו פיצויים עונשיים בנזיקין, גם לא במקרים קיצוניים, למעט כאמור בנושאי דיבה ועוולת התקיפה.
נסיבות נדירות וקיצוניות
לאחרונה ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין המתלוננות נגד
אורי דניאל 4, שם דובר בתביעת דיבה שהגיש עורך דין כנגד ארבע נשים שניהלו קמפיין מאורגן נגדו במשך שנים בטענה כי אנס אותן. בשל חשיבות הדברים, יש להרחיב מעט את העובדות בפסק דין זה.
ביהמ"ש המחוזי, ובעקבותיו גם ביהמ"ש העליון, קבעו שמדובר בעלילה שהתנהלה במשך שנים וכללה סדרה ארוכה של מעשים לרבות הגשת תלונות שווא לגופים שונים, ארגון הפגנות והכפשות, והכל בניצוחו של איש יחסי ציבור מקצועי כדי לגרום לחיסולו הציבורי של אותו עו"ד.
על אף הנסיבות הנדירות והקיצוניות ביותר של מקרה זה, שכללו כאמור קמפיין שנוהל במשך שנים רבות וזאת שנים לאחר קיום המעשים שיוחסו לשווא לתובע, קבע השופט
יצחק עמית, אחרי שחזר באופן עקרוני על הלכות אטינגר ומרציאנו דלעיל, כי אין מקום גם במקרה זה לפסוק פיצויים עונשיים.
נכון אומנם כי התביעה הוגשה בעילת דיבה ולא בעילות אחרות של פקודת הנזיקין, ונכון שהקביעה של השופט עמית מתייחסת לפסיקת פיצויים עונשיים במצטבר לפיצויים בגין לשון הרע (ראה עמוד 76 לפסק הדין). אולם, קשה להעלות על הדעת נסיבות יותר קיצוניות מאשר במקרה זה, ואם במקרה שכזה, לאור מסכת העובדות שנקבעה, מצא לנכון השופט עמית שלא לפסוק פיצויים עונשיים, דומה שבאופן מעשי נסתם הגולל על האפשרות לתבוע פיצויים עונשיים על-פי דיני הנזיקין במשפט הישראלי, ופסיקת הפיצויים ברמה האמריקנית תישאר בגדר משאת נפש או חלום רחוק ללא אפשרות יישום כלשהו בבתי המשפט בישראל.
