X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
כניסה לטיפול מאיימת לגעת בפצעים מדממים שנערות שחוו התעללות אינן מסוגלות לגעת בהם. פעמים רבות עצם השהייה לבד בחדר עם המטפלת מעלה בתחילת הקשר פחד רב אצל הנערות וחשש מניצול ומפגיעה על הטיפול ב"בית רות" בנערות נפגעות התעללות
▪  ▪  ▪
ההחלמה, על פי הרמן, יכולה להתקיים רק בתוך הקשר של יחסים [צילום אילוסטרציה: AP/Mel Evans]
   רשימות קודמות
  בעצם לא הייתי
  למלא את החלל
  "שיר פרידה"
  "מעין משפט שלמה"
  טובים השניים
בית רות והטיפול
בנערות במצוקה
"בית רות", כפר לנערות בסיכון, הוקם בעפולה ביוזמת זוג תורמים מארצות הברית, סוזן ומייקל אשנר. סוזן היא גיורת, ועל כן נקרא הבית "בית רות" - על שם רות המואבייה. היא עצמה עברה מסכת חיים דומה להיסטוריה המשפחתית של רוב הנערות בכפר.
בכפר, במימון ובפיקוח של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה, משתקמות נערות (בנות 18-13) שהופנו לכאן בתוקף צו של בית משפט לנוער, בהמלצת עו"ס לחוק נוער בקהילה, לאחר שהוכרזו "קטינות נזקקות" על-פי חוק.
תהליך העבודה עם הנערות הבאות למקום מבוסס על תפיסה רגישת מגדר ומכוונת לטיפול בטראומה התפתחותית ומינית, בניסיון לשקם את האמון בעולם המבוגרים שנשבר בנפשן של אותן נערות. חשוב לציין כי הנערות הבאות לבית רות נתונות תחת צו טיפול והשגחה, והן זקוקות לסביבה מגינה ומשקמת. המטרה היא להובילן להתנהגויות אדפטיביות ולנתקן מהתנהגויות של סיכון ופגיעה. כיום יש בכפר שלושה בתים, ובית רביעי עתיד להיפתח בעוד כשנתיים. בכל בית 15 נערות וצוות קבוע הכולל רכזת חינוך, אם בית, עובדת סוציאלית וחמש מדריכות חינוכיות. הטיפול בכפר ארוך טווח, וברוב המקרים הנערות ישהו בכפר עד גיל 18, עת הסיום של צו טיפול והשגחה. במקרים רבים בוחרות הנערות להישאר בכפר מרצונן כדי לסיים את שנת הלימודים ואת תוכנית הטיפול. (חשוב לציין כי חסות הנוער היא הגוף האמון על כל הנערים והנערות בישראל שבקצה הרצף ומוצאים מהבית בכוח צו חוק נוער - טיפול והשגחה או שפיטה וענישה. כאמור, רוב הנערות השוהות בבית רות נתונות תחת צו טיפול והשגחה.)

טיפול סמכותני בבני נוער בכלל הוא אתגר רציני למטפלים. האתגר מועצם בעת שמטפלים בנערות בסיכון הנושאות בזמן חייהן הקצר טראומות חיים כרוניות מורכבות. הן זקוקות להגנה ולהוצאה מבתיהן כדי לאפשר להן להיחלץ ממצבי הסיכון הקשים שהן נקלעות אליהם בתהליכי שחזור של טראומה ורה-ויקטימיזציה. הטיפול בנערה, המותווה כגבול חיצוני, עלול לשחזר - מעצם היותו כפוי - חוויות חיים טראומטיות. סיטואציה זו מציבה לפני המטפלת משימות טיפוליות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם התאוריות ועם הפרקטיקות שהיא מצוידת בהן.
כניסה לטיפול מאיימת לגעת בפצעים מדממים שהנערות אינן מסוגלות לגעת בהם. הסיטואציה הטיפולית היא סיטואציה הטומנת בחובה אינטימיות וקשר. פעמים רבות עצם השהייה לבד בחדר עם המטפלת מעלה בתחילת הקשר פחד רב אצל הנערות וחשש מניצול ומפגיעה. משאת נפשן של הנערות הפגועות ביותר שפגשתי היא להתאחד שוב עם הוריהן ולשוב לבתיהן. לרוב המוטיבציה לטיפול נמוכה מאוד, וישנם מנגנוני הגנה נוקשים מאוד - של הכחשה, פיצול ואידיאליזציה - שבהם הן מצוידות כדי לשרוד בתופת חייהן. הטיפול מאיים על ההגנות, ופעמים רבות יש צורך בתקופה ארוכה מאוד של "חיזור" וביסוס אמון מחוץ לחדר הטיפולים, עד שמגיע השלב שבו הן מסוגלות להיות בסיטואציה הטיפולית.
אנסה לתאר את היחסים הטיפוליים במסגרת הסמכותנית באמצעות "בלבול השפות" (Ferenczi, 1949) והקשר הטיפולי המשקם, הנשען על עקרונות הגישה ההתייחסותית - דווקא במסגרת שבה פוטנציאל שחזור הטראומה גבוה מאוד:
ד' נקלטה בבית רות
1 בהיותה בת 14.5, לאחר אשפוז פסיכיאטרי בגין ניסיונות אובדניים. במהלך האשפוז היא חשפה לפני גורמי הטיפול את העובדה שבן הזוג של אִמהּ, שהיא רואה בו אב, פוגע בה מינית. המשפחה מתגוררת בצפון הארץ, והאם התגרשה מאביה הביולוגי של ד' כאשר זו הייתה בת חצי שנה. היא נישאה לבן זוג אחר ולהם שלושה ילדים משותפים. לד' אין קשר עם אביה הביולוגי, היא אינה מכירה אותו. אמה ובן זוגה חרדים, חוזרים בתשובה. אמה מסרבת להיות עמה בקשר, בן זוגה של האם נשפט ונאסר. מאז שד' זוכרת את עצמה, היא נפגעה מינית על-ידי בן זוגה של האם. ד' מתארת בית כאוטי ומתעלל. היא הגיעה לבית רות כשבעברה התנהגויות שונות של פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות ואף מחוות אובדניות, בריחות והפרעות אכילה.
במפגשים הטיפוליים הראשונים שלי עם ד' שררו בחדר תחושות חזקות של חוסר אמון וציפייה לפגיעה מצדי. התחושות האלה התבטאו בשפת גופה של הנערה, שהייתה מכווצת ושפופה, ובמבט עיניה, שהיה מבוהל, בוחן ודרוך. "בלבול השפות" (Ferenczi, 1949) בא כאן לידי ביטוי באופן חזק ביותר. אני מציעה לד' את שפת הרוך, והיא משחזרת את שחוותה עם ההורה המתעלל ומחיה את בלבול השפות בתוך הקשר הטיפולי.
ד' עצמה מבלבלת בין השפות. בעברה דוברה השפה כשפה מינית שנתפסה על ידה כשפת הרוך, ולכן בהעברה הנגדית עולה חוויה חזקה שלי כמפתה, בעוד אני מציעה לה את שפת הרוך. לצד תחושות אלו, ד' התמידה בטיפול, לא התנגדה למפגש, חיפשה את קרבתי. הרמן (1992) טבעה את המושג "העברה טראומטית": העברה המגלמת בתוכה אימה וחוסר ישע. המטפל הופך בה למושיע כל-יכול, ובכך חווה המטופל הגנה מפני חוויה חוזרת של אימת הטראומה. המטפל אינו עומד בציפיות אידיאליות, כמובן, והמטופל נתקף זעם שמועתק אל המטפל (שם, עמ' 168).
בטיפול אני משתפת את ד' בתחושות שעולות בי. אני מצביעה על כך שאני מרגישה שאולי היא מאוימת על-ידי או חוששת שאבקש ממנה תמורה על היותי נעימה, קשובה ומכוונת. ד' מתכווצת, אינה מצליחה לדבר. אני אומרת לה שכאן לעולם לא יקרה מה שקרה בביתה ושלעולם לא אבקש ממנה תמורה כלשהי בגין פגישותינו. המטרה בשלב זה הייתה לבסס עִמה קשר טיפולי שיקנה לה חוויית ביטחון ויחזיר לה את תחושת השליטה בחייה.
בחוזה הטיפולי בינינו דיברנו על כך שאמנם היא נמצאת במוסד טוטלי, בצו בית משפט, אך בתוך הגבולות האלו ובתוך גבולות הטיפול - מרחב הבחירה והשליטה בתכנים שיעלו בטיפול הוא שלה. לא פעם הייתי צריכה לציין לפניה שאיני יודעת טוב יותר ממנה, ושבטיפול ננסה לבחון את הדברים שעולים ללא שיפוט או ביקורת, אלא מתוך הקשבה וניסיון להבין ולראות אותה ואת מה שהיא מרגישה וחושבת. שיתפתי אותה גם במחשבות וברגשות שעלו אצלי במהלך המפגשים בינינו, כדי לנסות לשקף לה או לעורר בה רגשות או תחושות שקפאו ולא היו ניתנים לביטוי.
ד' זקוקה לחיזוקים רבים. אני נותנת תוקף לחלקים הטובים והמתפקדים, שהם רבים ובולטים לא פחות מההתנהגויות ההרסניות שבה. ד' נזקקת מאוד, תלותית וסוערת. ביחסי ההעברה עולה חוויה של חוסר שליטה וחוסר קוהרנטיות סביב הטיפול - תחושה כאילו אין יכולת לאחוז בדברים, כל דבר שעולה מציף ועולה על גדותיו, כך שאי-אפשר באמת לגעת בו ולהחזיקו. ביחסי ההעברה הנגדית סביב תחושות אלו עלה הצורך שלי להחזיק שליטה, לנסות לייצר סדר בדברים, אך למעשה בניסיונותיי להחזיק שליטה פעולותיי מובילות את ד' להתנגדות ולשחזור.
הטיפול בהפרעת האכילה נעשה מתוך שליטה וחודרנות. הצוות החינוכי עוקב אחרי כל מה שנכנס לפיה. ככל שהצוות חודרני יותר, ד' מוצאת דרכים מתוחכמות יותר להתמודד עם חודרנות זו. אני מזהה שמתקיים פה שחזור נורא. אני מדברת עם ד' על כך. המסר, הן לצוות והן לד', הוא זה: היחידה ששולטת בגופה ותחליט מה נכנס אליו ומה יוצא ממנו זו היא. החוזה בינינו מושתת על שיח על הנושא במהלך הטיפול ועל איתור דרכים שבהן ד' תצליח להימנע מפגיעה בעצמה באמצעי זה. אני משתמשת בכלים של טיפול DBT כדי להעניק לד' תחושת שליטה ויכולת לזהות בתוכה את מה שעוזר לה. כאשר ד' מיוצבת יותר, היא חווה שליטה רבה יותר ויותר בחייה, חווה את עצמה יותר ויותר כסובייקט בתוך היחסים בינינו. היא חיונית. התהליך של שלב הוויסות הוא תהליך שבו נוצרה בין ד' וביני ברית טיפולית, שבה אני נמצאת איתה - לא כמי שיודעת טוב יותר, אלא כמי שמנסה להבין; לא כמי שלוקחת שליטה אלא כמי שמעניקה שליטה, בוחנת עִמה אפשרויות ומרגישה ומאמינה כי ד' רוצה להתפתח, לשמור על עצמה ולהיחלץ ממקומות של סיכון ושל פגיעה.

יחסים טיפוליים

על-פי מיטשל (2003), הכלי הטיפולי ביותר הוא יכולת האנליטיקאי למצוא הזדמנויות לצמיחה חדשה הנטועות בתוך תקוות ישנות. להבין את תקוותו של המטופל כמערכת יחסים דיאלקטית בין הסטטי והמוכר ובין הכמיהה למשהו מלא ומספק יותר. מיטשל טוען כי מילים חדשות שהאנליטיקאי אומר והמטופל חי אותן יכולות לפרק מצבי תודעה ישנים ומוכרים ואף ליצור מצבי תודעה חדשים

בשלב הראשון מטרת העבודה בטיפול הייתה ביסוס היחסים הטיפוליים, מתוך הבנה שהקשר הטיפולי עם ד' הוא קשר מיוחד במינו. מטרת ההמשך היא החלמה. ההחלמה, על-פי הרמן (1992), יכולה להתקיים רק בתוך הקשר של יחסים. "...ובתוך הטיפול עליהם להיווצר מחדש". בנג'מין (Benjamin, 2004) מדברת על עקרון "ההכרה ההדדית", שבמסגרתה מתפתחות וצומחות חוויות סובייקטיביות. ללא הכרה הדדית עלולים להיווצר תנאים לקריסה, שאותם היא מכנה מצבים קומפלמנטריים.2 כדי שתתאפשר החלמה של הסובייקטיביות על מצע ההכרה ההדדית, צריכה להתאפשר בתהליך הטיפולי התמסרות (Benjamin, 1990). תהליך ההתמסרות הוא הדדי, והוא מתקיים במרחב האינטר-סובייקטיבי בין המטפל למטופל, מרחב המכונה "השלישי".
כמטפלת אני מחזיקה בעבור ד' ובעבורי את "השלישי", כדי לא לקרוס ליחסים קומפלמנטריים המתקיימים ביחסי ההעברה. בטיפול בד' עולות לא פעם תחושות קשות של כפייה ויחסים של שולט ונשלט המאפיינים נפגעי התעללות חמורה בילדות; אלה מתחזקים עוד מעצם המסגרת הטיפולית המתרחשת במרחב של בית רות ובתוקף צו בית משפט (כלומר, טיפול סמכותני). במצבים אלו יש רק שתי אפשרויות: להיכנע או להתנגד לתפיסת הזולת. פעמים רבות הייתי צריכה לזהות את הקריסה הקומפלמנטרית, לקבל אחריות לחלקים שבהם נתפסתי ככופה או כשולטת, לאפשר מרחב שבו החוויה היא הדדית - וכך לשקם את החוויה הטראומטית שנחוותה בעבר ומגולמת למעשה בתוך הקשר העכשווי אִתי.
על-פי מיטשל (2003), הכלי הטיפולי ביותר הוא יכולת האנליטיקאי למצוא הזדמנויות לצמיחה חדשה הנטועות בתוך תקוות ישנות. להבין את תקוותו של המטופל כמערכת יחסים דיאלקטית בין הסטטי והמוכר ובין הכמיהה למשהו מלא ומספק יותר. מיטשל טוען כי מילים חדשות שהאנליטיקאי אומר והמטופל חי אותן יכולות לפרק מצבי תודעה ישנים ומוכרים ואף ליצור מצבי תודעה חדשים. התקווה של ד' לקשר בין-אישי אנושי, תקווה שנקברה עמוק לנוכח מציאות חייה הקשה, מצליחה לבוא לידי ביטוי בטיפול. פעמים רבות ביחסי העברה אני נתפסת כמי שנמצאת בעמדת כל-יכולה, כל-יודעת וכל-מבינה. הכוונה היא להעביר את ההכרעה של הקונפליקט לידיה, מתוך דיאלוג שבו אני נחווית כסובייקט עם מחשבות ודעות משלי, סובייקט המאפשר לסובייקטיביות שלה להתקיים. כדברי הרמן (1992), זה כיבוד האוטונומיה שלה, על-ידי דבקות בעמדה חסרת פניות וניטרלית (עמ' 165). ככל שמעמיקה בינינו הברית הטיפולית, אני מצליחה יותר ויותר להחזיק Acting out שהיא עושה מולי בטיפול, ובכך אני מצליחה לפרוץ את המעגל החזרתי שבו ד' חווה עצמה כלא אנושית וכלא משמעותית.
צ'ו (Chu, 1998) מתאר "מלכודות" בטיפול בנפגעי התעללות קשה בילדות. אותן מלכודות נעות סביב נושאים של אמון, מרחק, גבולות, אחריות, שליטה, הכחשה, השלכה, אידיאליזציה ומוטיבציה. ה"מלכודות" מתרחשות פעמים רבות בעתות מצוקה וברגעים של העלאת הטראומה, אלה עולות אז ביתר שאת כדי להימנע מהכאב. המטפל עלול לחוש עצמו מפוחד, מבוהל, מבולבל וחרד בתגובה למטופל. פעמים רבות לאורך הטיפול, ובעיקר בשלבים שבהם החלה ד' להיזכר, עלו בי תחושות של בהלה, בלבול וחרדה גדולה לד'.
ד' בודקת לאורך כל הזמן אם אפשר להאמין בי, היא מנסה לחשוף כל מעידה ונקודת תורפה שאינן מאפשרות בניית אמון. לדוגמה, בעת שנעדרתי חודש מהעבודה עלו בי רגשות אשם נוכח הזדקקותה לי, דבר שהוביל אותי להבטחות שלא באמת היו בשליטתי ושלבסוף לא הצלחתי לעמוד בהן. בסוף הטיפול ד' נתונה במצוקה רבה. היא חרדה מפני היציאה מבית רות אך מתרחקת ממני, ובכך משחזרת תחושת בדידות קיומית. אני עומדת חסרת אונים מול התרחקות זו ואיני מצליחה לחלץ את שתינו מעמדה זו, על-אף ניסיונותיי לעמת אותה ולתת לה פירוש להתרחקות זו ולסירובה להמשיך להיות מטופלת.
מעבר לכך, גבולות בין-אישיים וטיפוליים באים לידי ביטוי באופנים שונים. ד' כועסת עליי מכיוון שאיני זמינה לה במידה שהייתה זקוקה. היכולת שלי לעמת אותה עם כך ולתת פירוש שבו למעשה היא זקוקה לי כאימא קונקרטית, שפנויה אליה בכל שעה, וכן היכולת לחבר אותה לכך שלמעשה היא מבכה את הקשר עם האם הנעדרת מחייה ומתאבלת עליו - כל אלה מעלים כאב רב. סוף הטיפול ביציאתה של ד' מבית רות. ד' להוטה לצאת לחיים האמִתיים. אני חרדה לה מאוד אך נתונה במלכוד - בין הדאגה הרבה וההבנה כי עוד רבה הדרך לפניה מחד-גיסא, ובין הרצון להתחבר לחלקים הבריאים והמתפקדים ולא לעמוד כאבן נגף מול המוטיבציה להצליח ולהיות עצמאית מאידך-גיסא. ד' מתגייסת לצבא במסלול מיוחד המלווה אותה בהצלחה רבה.
הטיפול בד' היה מטלטל, מצמית ומצמיח כאחד, מלווה בקשיים רבים וברגעי חסד יקרים מפז. המסגרת הטיפולית שבה נפגשנו הייתה מסגרת שאפשרה התפתחות של קשר בין-אישי עמוק ומיטיב, שאִפשֵר לטיפול להתקדם ולד' להתייצב ולהתחזק. עם זאת, מסגרת הפנימייה יצרה בלבול רב, בעיקר סביב גבולות ותפקידים וגורמים רבים המעורבים בטיפול. בסוף הטיפול נוצרה חוויה של קשר עמוק וחזק בינינו. נראה כי בשלוש שנים וחצי שבהן שהתה בבית רות עשתה ד' דרך מופלאה לשיקום וצמיחה. מנערה שברירית, עלה נידף, שקופה ומוכה, הפכה לנערה בעלת חוזקות ויכולות. היא הפכה לסובייקט בעל שאיפות ורצונות ואף מצאה דרכים אקטיביות להשגת מטרותיה. יכולותיה להיכנס לקשר בין-אישי אפשרו בסופו של דבר לשקם במקצת את החוויה הטראומטית שנחוותה בתוך קשר.

מקורות

הרמן, ג'"ל (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: הוצאת עם עובד.
מיטשל, ס"א (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים (פרקים 3 ו-8).
Benjamin, J. (1990). An outline of intersubjectivity: The development of recognition. Psychoanalytic Psychology, 7 (Suppl), 33-46.
Benjamin, J. (2004). Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness. Psychoanalytic Quarterly, 73, 5-46.
Chu, J. A. (1998). Ten traps for therapists in the treatment of trauma survivors. Dissociation, 1, 24-32.
Ferenczi, S. (1949). Confusion of the tongues between the adults and the child (The language of tenderness and of passion). International Journal of Psychoanalysis, 30, 225-230.

הערות

1. על "בית רות" ראו במסגרת משמאל בראש העמוד.
2. complementarity - "קומפלמנטריות" - משנה פילוסופית שאפשר לתרגם את שמה כ"השלמתיות". ביסוד ההשקפה הזאת עומדת הטענה שדברים הנראים לנו סותרים הם סותרים רק למראית עין, ואילו ברובד העמוק יותר של המציאות הם דווקא משלימים זה את זה.

פורסם במקור: נקודת מפגש - עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה (גיליון 10, שבט תשע"ו, ינואר 2016)
מור ליפין, מוסמכת מטעם אוניברסיטת תל אביב במסלול הקליני לטיפול במצבי לחץ וטראומה, היא רכזת הטיפול בכפר הנערות בית רות. עובדת בבית רות מאז הקמתו בשנת 2006.
תאריך:  26/04/2016   |   עודכן:  26/04/2016
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
לגעת בתופת חייהן
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
בטוחני שיש מיליוני סיפורים
אהרון שחר  |  27/04/16 18:08
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יובל לובנשטיין
יצרניות הביגוד מייצרות את הבגד במידה "הרגילה" אולם החליטו לשים עליו תווית בדרך כלל של מידה אחת קטנה יותר, דבר היוצר את הרושם אצל הקונה הפוטנציאלי שהוא אכן רזה
שאול דל אריצ'ה
מבלי לדעת ובאופן לא-רצוני אנחנו נחשפים לשרידים של תרופות דרך ירקות שהושקו במי קולחין
אמילי לנדאו, שמעון שטיין
הניסיונות האחרונים בבריסל של חברי 'המדינה האיסלאמית' לחבל ולהשיג גישה לחומרים ולידע בתחום הגרעין, מדגישים את דחיפות הצורך הניצב בפני הקהילה הבינלאומית לעשות כל שביכולתה - ברמה הלאומית, האזורית והעולמית - כדי למנוע מטרוריסטים יכולת גרעינית
עליס בליטנטל
אופרת רוק פסיכדלית המבוססת על ספרו הנודע של קורט וונגוט "בית מטבחיים 5" מקבלת ממד שונה ונועז על בימת תיאטרון האינקובטור, הודות למוזיקה הכה ייחודית של נדב ויקינסקי, שאף כתב את התמלילים להצגת האופרה, ולכתיבת המחזה של אורית גל ליכטנשטט
חיים שטנגר
לא הוד ולא הדר לה, למסעדת "סנדר", חוצה לה    זר כי יהלוך ברחוב הראשי של לוינסקי, לאחר שיחצה רחוב העלייה, בדרכו אל עומק רחוב לוינסקי ולא יביט הבט היטב דרך חלונות הזכוכית, אל עומק, לא בהכרח יבחין כי עניין לנו במסעדה
רשימות נוספות
בעצם לא הייתי  /  עו"ד עופרה בן-מאיר
למלא את החלל  /  תמר שורץ-זיו
"שיר פרידה"  /  שירלי בן-שלמה
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il