השאלה השנייה המתעוררת היא חוקיותו של צעד של תיחום מקום מגורים אשר אינו מכוון כלפי המפגע עצמו אלא כלפי בני משפחתו. בבג"ץ עג'ורי (7015/02) קבע בית המשפט העליון מפורשות כי מטרת תיחום המגורים הינה מניעתית, ולכן התיחום אפשרי רק כלפי אדם שנשקפת ממנו עצמו סכנה ועל-מנת להסיר סיכון זה. בית המשפט הדגיש כי: "אין לתחום מקום מגורים של אדם תמים שממנו עצמו לא נשקפת כל סכנה, אך משום שתיחום מגוריו יביא להרתעתם של אחרים".
פסיקה זו מבטאת את העיקרון האוסר על ענישה קולקטיבית, אשר מהווה הפרה חמורה של אמנת ז'נבה הרביעית ושל התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל, זאת מעבר לבעייתיות שלה מבחינת המשפט הישראלי הפנימי. עקרון משפטי זה מצא ביטוי למשל בפסקי הדין של בית המשפט העליון בסוגיית המסתננים, שבמסגרתם פסל בית המשפט פעמיים חוק של הכנסת בעיקר משום שתכליתו העיקרית בהשמת מסתננים במשמורת הייתה הרתעת הרבים. בית המשפט קבע כי ניתן לשקול את השיקול של הרתעת הרבים כשיקול משני, כאשר בשל מסוכנותו של האדם האמצעי מוצדק, אך לא כשיקול ראשי להפעלתו.
אמנם, בעניין הריסת בתי מחבלים, בית המשפט העליון אישר בשורה ארוכה של פסקי דין הריסות בתים גם כאשר התוצאה הייתה פגיעה בבני משפחה חפים מפשע. הנימוק המרכזי לגישה זו הינו דבקותם של השופטים בהכרעות עבר של בית המשפט העליון בנושא ושאין לסטות בנקל מתקדימים אלה. הגם שמדובר בצעד בעייתי ושנוי במחלוקת, בית המשפט אינו מסווג אמצעי זה כענישה קולקטיבית, בין היתר כי תנאי להריסת הבתים הינו הוכחת הזיקה הישירה של המחבל לבית - בדרך כלל מדובר בבית שבו גר המחבל בדרך קבע. לפי עמדה זו, האמצעי אינו מכוון לפגיעה ישירה בבני המשפחה. בנוסף, מודגש כי עסקינן בפגיעה רכושית ולא בפגיעה פיסית בבני המשפחה. ראוי לציין, כי גוברות אמירות מצד שופטים מסוימים לפסול הריסת בתים, מקום שבו לא הייתה כל מעורבות של בני המשפחה בפעילות החבלנית, וקריאה לעיון מחדש בהרכב מורחב בשלל הסוגיות הנוגעות להפעלת צעד זה.
ככל שמדובר בתיחום מקום מגורים של בני משפחה שאין להם זיקה כלשהי לפיגוע, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הלכת עג'ורי ואף לא עם הרעיון שאין לפגוע באדם חף מפשע רק מטעמים הרתעתיים. הצעת החוק האמורה דורשת זיקה מסוימת בין בני המשפחה לבין המעשה החבלני. שותפות במעשה יכולה, בנסיבות המתאימות, להצדיק התייחסות לבן המשפחה כמסכן את ביטחון האזור ולהצדיק את תיחום מקום מגוריו. אולם ככל שמדובר בידיעה בלבד, או בביטויי תמיכה, ספק אם זוהי זיקה מספקת.
בבג"ץ עג'ורי הדגיש בית המשפט כי על-מנת לתחם את מקום מגוריו של אדם נדרש קיומה של אפשרות סבירה שנשקפת ממנו סכנה ממשית לפגיעה בביטחון האזור. באותו מקרה נדונו החלטות המפקד הצבאי לתחם את מקום מגוריהם של שלושה בני משפחה. לגבי שניים מהם, שסייעו והיו שותפים ישירים לפעילות החבלנית (הכנת חגורות נפץ וסיוע כתצפיתן בעת העברת מטעני חבלה), נקבע שרף המסוכנות עובר את הסף המינימלי הנדרש. לגבי העותר השלישי, שהיה מודע לפעילות החבלנית של אחיו וסייע לו בבגדים ובמזון, נקבע כי ידיעה בלבד אינה מספיקה והיא נופלת מרף המסוכנות הנדרש, שכן אין בהתנהגותו שלו אותה מעורבות היוצרת סיכון ממשי לביטחון האזור. לפי פסיקה זו אין די בידיעה של בן המשפחה על אודות מעשה הטרור ואי-מניעתו, כשלעצמם, כדי להצדיק הוצאת צו תיחום לגביו.
ראוי לציין שישנם צעדים אחרים אשר ניתן לנקוט נגד בני משפחה בשל מעשיהם. במקרים המתאימים ניתן לנקוט הליכים פליליים בגין סיוע או שידול למעשה עבירה, או בגין אי-מניעת עבירה. הליך פלילי הוא דרך המלך מבחינה משפטית, לעומת צעדים מנהליים ללא הליך פלילי מסודר. עוד יש לזכור, כי קיימת מחלוקת מקצועית בקרב גורמי הביטחון לגבי האפקטיביות של אמצעים נגד בני משפחות מחבלים בהתמודדות מול הטרור.
למרות הבנת הצורך לנקוט צעדים להרתעת מחבלים ולהפסקת הטרור, תיחום מקום מגורים של בני משפחה, שלא נובעת מהם סכנה ישירה, מעורר קשיים משפטיים ניכרים עקב פגיעה חמורה במי שמעורבותם בפעולת הטרור שולית, אם בכלל קיימת, מתוך מטרה יחידה להרתיע אחרים. בצעד כזה יש כדי לערער את ערכי היסוד של צדק ומשפט, שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל. חשוב גם לציין כי מתן אישור משפטי לצעדים בעייתיים מבחינה משפטית מחליש את עוצמתה של המערכת המשפטית, כלפי פנים וחוץ כאחד. צעדים כאלה אף מהווים תחמושת אפקטיבית בידי אלה המנסים לפגוע בישראל בזירה הבינלאומית. שומה על מקבלי ההחלטות לשקול שיקולים אלה, ובפרט כאשר מדובר בצעדים, שאף אם גלומה בהם יכולת הרתעה מסוימת, אינם בהכרח פתרונות קסם שיביאו את גל הטרור לידי סיום.
