גם צרכני תקשורת שאינם מתמידים במיוחד, למדו כי משטרת המחשבות אצלנו, הוציאה מזמן חוזה על שניים מפרשניו הבכירים של הערוץ השני:
אהוד יערי ו
רוני דניאל. שניים שהעזו לחרוג מן הקו הפוליטי המקובל על מחנה השמאל, ועל כן ימשיכו לשלם על הסטיות שהם מפגינים, וישמשו טרף להתנפלות קבועה של מבקרי הטלוויזיה, המייצגים את האקסיומות השמאלניות, שכידוע אין בלתן.
רוני דניאל, שמבקר הטלוויזיה של
ידיעות אחרונות עינב שיף, תיאר את אחת מהופעותיו כ"נהמות", סופג דרך קבע מטר של חרפות, ואכן חטאו כבד: דניאל נאשם בכך שהוא יותר מדי פרו-צה"לי, כלומר תומך נלהב בצבא הכיבוש הציוני.
מצבו של אהוד יערי, אולי בכיר הפרשנים לענייני הפלשתינים והעולם הערבי, חמור עוד יותר, מאז גילה סימני כפירה ראשונים בנוגע לאמינותו של מלאך השלום האזורי,
יאסר ערפאת.
אבל אם נותר עדיין מישהו התוהה מדוע נוהגים מבקרי הטלוויזיה הנאורים להתנפל על יערי, בתיעוב מופגן, כאילו היה גזען מתומכיו של בנצי גופשטיין, קיבל השבוע הסבר מצוין לתופעה.
במסגרת תוכניתו להעניק לצופי ערוץ 2 פרופילים מעודכנים של מנהיגי הג'ונגל מסביבנו (סליחה, מנהיגי מדינות האביב הערבי, בשפת הסגי-נהור של הנשיא אובמה ומעריציו הרבים בתקשורת הישראלית), התייחס אהוד יערי ביום שני לדמותו של פרטנרנו הידוע, מחמוד עבאס, הלא הוא אבו-מאזן.
בתוך 7 דקות, שירטט יערי פרופיל של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד בגרסה הפלשתינית שלהם. ראש הרשות הפלשתינית בן ה-81, שבאנגלית שופע נופת צופים (בעיקר כאשר הוא מתראיין לתקשורת הישראלית הרוטטת מהתרגשות), אבל בערבית אומר דברים הפוכים לחלוטין, מספר לנו כיצד אנשיו מבקרים בבתי הספר כדי לבדוק אם בכליהם של התלמידים אין סכינים(!), אבל בפועל, מהלל את השאהידים הגיבורים, שישראל מוציאה להורג ללא משפט.
זהו אבו-מאזן, שב-1982 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת לומומבה במוסקבה, כשעבודת הדוקטורט שלו בשפה הרוסית נשאה את הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1945-1933". על בסיס עבודת הדוקטורט הזו פירסם יותר מאוחר, והפעם בערבית, את הספר "הפן האחר: הקשרים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית".
היום, על טענה הזויה כזו סילקה
מפלגת הלייבור המסכנה חברים משורותיה, כדי להתחמק מלהצטייר בעיני הציבור בבריטניה, כמפלגה אנטישמית. אבל לאבו-מאזן אימוץ התזה האנטישמית השיקרית הזו לא הפריע לקבל תווית "כשר למהדרין", בעיני מעריציו בשמאל הישראלי, ממרצ ו
שלום עכשיו ועד
שמעון פרס.
ליערי עצמו כתב אבו-מאזן, כי אילו צריך היה לשכתב את ספרו זה, לא היה חוזר על הטענות אותן העלה אז בספרו. בהתחשב בזגזוגיו הרבים מותר על כך לומר: "אשרי המאמין".
לא מעט סנגורים ישראלים התייצבו לצידו של אבו-מאזן, במאמץ נואש למרק את חטאי בריחותיו החוזרות ונשנות מכל סיכוי שהיה בעבר להגיע להסכם שלום כלשהו, תחילה בקמפ-דייוויד 2000 ואחר-כך (2010-2008) בשיחותיו עם אולמרט. הפרשן הפוליטי של
ערוץ 10,
רביב דרוקר, הקדיש למשימה ההרקוליאנית הזו אפילו סדרת כתבות פתטית.
אבל יערי לא קונה את כל מסעות הטיהור והחנופה הללו. הוא מזכיר כי אבו-מאזן שהיה בקמפ-דייוויד סגנו של ערפאת, פרש מהשיחות שם כבר בראשיתן; הוא מזכיר כי אבו-מאזן קיים יותר מ-35 פגישות עם ראש הממשלה אולמרט, הבטיח לו תשובה, ולא חזר והשיב; הוא מזכיר כי אבו-מאזן גם שמע בבית הלבן את פרטי "מתווה קרי", הבטיח לנשיא אובמה "אחזור אליך", ועד היום לא חזר.
יערי גם מתגרה במשטרת המחשבות הזועמת, כשהוא מזכיר, כי בשיחות פרטיות גילה אבו-מאזן, שגורמי אופוזיציה בישראל יעצו לו "שלא לתת אמון בביבי" (דיווחים דומים התפרסמו בישראל גם כאשר בראש הרשות הפלשתינית עמד ערפאת - י.ר.).
אז מה יכולים אנו לצפות מן המנהיג הפלשתיני הישיש? משפט הסיכום של אהוד יערי אינו מפתיע. הוא רק מאכזב קשות את עדת מעריציו, ומסביר למה מבקרי הטלוויזיה שלנו, מקבלים חררה, כל אימת שהפרשן יערי מדווח על הפלשתינים.
סיכם יערי: "החלום של אבו-מאזן הוא להשיג מדינה פלשתינית בלי לשלם בוויתורים כלשהם". מעניין מתי תבקש ח"כ
זהבה גלאון מבג"ץ, לאסור על יערי לדבר בטלוויזיה, בטענה של "פגיעה במדינה ידידותית".
