נאום 'הצלב הצהוב', שנשא סגן הרמטכ"ל האלוף
יאיר גולן בתל יצחק, אמור להדאיג כל אזרח במדינה הנחשף לתהליך הסחף המוסרי אשר עובר על בכירי צה"ל. האלוף הוזמן לטקס זה כמי שעומד על המשמר בכדי למנוע את חזרתם של מראות השואה. לא כל כך ברור האם העניין הזה, שהיה מובן לאלו שהזמינו אותו, נמצא על לוח לבו. והאם הוא עדיין מבחין בין אויב לאוהב כמו בימים שהיה מח"ט הנח"ל.
לפני כעשרים שנה אמר
עוזי לנדאו, כיו"ר ועדת חוץ וביטחון בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, שקציני צה"ל "הם שפוטים של הממשלה הקודמת" (של רבין ופרס). רק ימים יגידו האם אנו רואים לנגד עינינו את דעיכת התופעה, עליה הצביע לנדאו, של 'ימי אוסלו העליזים' או שמארת אוסלו טרם כלתה מעלינו.
לאור דבריו אלו של האלוף נותר רק להודות על שהמבנה החלקי במטס חיל-האוויר מעל אושוויץ, שנערך לפני מספר שנים, לא הוסבר בכך שהמטוס החסר פשוט חטף "מכה קלה בכנף".
בכדי לנסות ולברר כיצד מתפתחות תפיסות עולם כאלו בקרב יהודים בארץ, המוכנים למסור את נפשם למען העם והארץ, יש צורך לחזור ולקרוא דברים שנכתבו בידי אנשי רוח וסופרים אשר כתביהם תפסו, אצל חלק מבכירי צה"ל, בשנים האחרונות, את מקומו של התנ"ך. בספרו "הזהו אדם?" מתאר
פרימו לוי את תהליך שאותו עבר עם הגעתו ברכבת לאושוויץ, והוא פונה אל הקוראים וכותב: "עתה שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה,..."
ברומאן "חיוך הגדי" של דויד גרוסמן המתאר את 'עוולות הכיבוש בשטחים' לטעמו מתאר ערבי, אחד מגיבורי הסיפור, את מעצרו בידי חיילי צה"ל, כך: "והחיילים לקחו את קליפתי אל בית המושל הצבאי של ג'וני (הכפר בו מתרחש כל הסיפור) והציבו אותה בתוך חדר אחד גדול, ושם כבר עמדו קליפות אדם רבות..."
עמוס עוז הקדים את גרוסמן במספר שנים כאשר תקף, כבר ב-67' בעיתון "דבר", את משה דיין על הטיעונים שהעלה להמשך אחיזת ישראל בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים: " 'הבטחת מרחב מחיה לישראל', איני יודע כיצד לא רעד קולו של משה דיין כאשר נקט ביטוי זה. על כל הזיכרונות המחרידים הקשורים בו [ 'מרחב מחיה' הוא הביטוי בו השתמשו הנאצים כהצדקה לכיבושיהם]. 'מרחב מחיה' פירושו אחד, להוריש את הזר, הנחות, 'הפראי', ולפנות מקום לנעלה ל'מתורבת'-ולחזק."
את נאומו של רבין על הר הצופים אחרי ששת הימים כתב מורל'ה בראון בתפקידו כקצין חינוך ראשי בצה"ל. מעניין יהיה לדעת האם גם גולן ביקש ממישהו שינסח עבורו את הנאום ומה ייחסו של הכותב למפעל הציוני; האם הוא אימץ את ההשקפות של מורל'ה מ-67' או את אלו העדכניות יותר?
עוד קשה לדעת מה או מי גרם לאלוף גולן לומר את דבריו אך נראה שהוא יכול למצוא להם סימוכין בדברים הבאים: "תפקודה האידיאולוגי של השואה... מחזק את התפיסה העצמית של הישראלים... כקורבן מתמיד של ההיסטוריה... הוא מצדיק... התנהגות לא מרוסנת כלפי כל מה שנתפס כאיום, ולו דמיוני, על הזהות היהודית. הוא גם מצדיק, באופן עקיף, פוליטיקה מכוערת כלפי הילידים הפלשתינים, ומונע להכיר בתובנה שההיסטוריה היא זירה שבה מתחלפים תדיר תפקידי הקורבנות והתליינים."
דברים אלו נכתבו בספר "היסטוריה בדמדומים" מאת חבר "מצפן" פרופ' שלמה זנד. כאשר כותב זאת אנטי ציוני מובהק יש להצטער על כך שמרצים כאלו מלמדים באוניברסיטאות בארץ, אך הוא אינו יחיד ואף לא בודד. כאשר דברים דומים נאמרים ע"י סגן הרמטכ"ל יש מקום לדאגה וחרדה בעניין מידת ההשפעה של גורמים אנטי-ציונים כמו זנד על הלך הרוח של בכירי הצבא, בהנחה שמפעמת עוד רוח בהם.
אך אולי לא היו הדברים מעולם והאלוף לא מושפע מכל תחליפי התנ"ך. אם כך הם פני הדברים, אז יש לברר האם הוא עדיין נתון תחת רושם האירועים בתל-רומיידה. שהרי נקמת מחבל (מנוטרל) עוד לא ברא האל.
