הטיולים של היום זה לא מה שהיה פעם. כבר כמורה, גיליתי שאין יותר לינה בשטח. מה שהיה אצלי בקצה עד כמעט הסיום של התקופה הזו, של אותה תקופה של שינה בשקי שינה. בזמני, נלקחנו לאכסניות נוער, ישנו במיטות קומתיים ואכלנו ארוחת ערב, שהזכירה יותר ארוחה צבאית בקורס ארוך ומשעמם. לאף אחד מאתנו, לא הייתה שאיפה גדולה להגיע מהר לאכסניה, כי ההבדל בינה לבין הליכה ארוכה בשטח ללא כל תכלית, היה מאוד קטן. בשניהם היה משעמם, חם ומלוכלך.
הרעיון של מורי השל"ח היה אז, ללמד אותנו אהבת הארץ דרך הרגליים. ללכת כמה שיותר בחום, עם מימיה ונעלים גבוהות, ומידי פעם לספר לנו משהו על הסלע שהיה ואיננו, או שנמצא אבל הוא כאן כדי לספר לנו את סיפורו בן אלפי השנים.
למען האמת, חוץ מזה שאני זוכר שהיו כמה תלמידות - בעיקר תלמידות - שהתעקשו להסתובב עם הווקמן באוזניים למרות חוסר הנוחות, אני לא זוכר כלום מאותם טיולים.
את הטיול פתחנו במלחמה על המושב האחורי, שכמו השורה האחרונה בכיתה, היה אמור להיות המקום הכי מעניין. כשמתבגרים, איש לא רוצה לשבת בסוף האוטובוס. זה לא נוח, ובעיקר גורם לבחילות. ואגב בחילות, מה קרה עם אותם תלמידים שדאגו להקיא בכל נסיעה? האם הם לא נוסעים יותר? הם עדיין מסתובבים עם לימון חצוי? או שבטיולים עם הילדים שלהם הם חולקים שקית הקאה משותפת להם ולילד.
שלא כמו אלו שהצליחו לבכות מספיק חזק ולהישאר באוטובוס עם הנהג למשך שלוש שעות (שזה יותר משעמם מלהסתובב בשטח) במסלולים הארוכים התהלכנו שעות על גבי שעות.
גם שרנו שירים מוזרים כמו "הנהג שלנו חברמן הוא יקח אותנו לתימן" - כאילו שיש מה לעשות שם. ומיטב שיריה של
מרגלית צנעני (שני שירים) ו
עופר לוי (שיר אחד). לנהג תמיד פנו תלמידים ומורים, בכינוי "נהגוס", וזה עד היום. משהו שחוצה את כל המגזרים והגילאים - נהג זה נהגוס. עם כינוי כזה אין סיכוי שהוא לא יעצור לך בתחנה, או יפתח לך את התא מטען.
הילדים שרצו להיות מקורבים יותר למורה לשל"ח, שבתור ילד היה אמור להיות המלאך המושיע משיעורים ומטלות כיתתיות מפרכות, התאמצו להיצמד אליו בתחילת הטור, כשהם מתנדבים לסחוב את הג'ריקנים מלאי המים מהטיול של שנה שעברה, או כמה שנים שעברו. יש שקראו להם מים כבדים. ובהחלט הם יכלו לבצע כמה פעולות בתחום הזה.
המורה לשל"ח מצדו ניסה לאתגר אותם בשאלות, שהיו תמיד אותם שאלות, רק הקהל התחלף.
ילדי מפעלים
אם שפר מזלם של אותם תלמידים, הם הצליחו לצאת לקורס משצ"ים בקיץ, באמונה שהנה נפתחה דרכם להיות סגנים למורה לשל"ח, ולבסוף הסתפקו בלהוציא לו את הילדים מהגן כל יום אחר-הצהריים, ובלסדר לו את החדר שיהיה לו יותר נוח לארגן סיורים מקדימים בצפון. בצירוף בני משפחה כמובן.
טיול אחד ייחרט בזיכרוני, והוא הטיול באזור אילת בכיתה יא'. אי-שם בשנת 94' או 95'. מזג אוויר בהיר וחם שהתחלף ברגע לסערה ושיטפון אדיר, שהביא לחילוצינו מהשטח, ושתרם לנו עוד יום אחד בעיר אילת שהייתה באותם ימים פרי נחלתם של ילדי מפעלים בלבד. אלו היו רגעים שבהם ראיתי למול עיניי כמה הטבע חזק. עד כמה אנחנו קטנים מול איתניו.
אם כן, המסלולים המעייפים והארוכים שבאותם ימים, יכולתי להעביר בקלות יחסית לאור העובדה, שעוד היה לי מהמצרך הנדיר בימינו היום - כושר - לא היו שונים מאותם אכסניות, רק שבאכסניה יכולת לישון. או לפחות לנסות, כי אחד מהעניינים בטיולים שנתיים היה לא לישון כל הלילה, ואז לבכות יום שלם על זה שאתה עייף. בשביל זה למשל הונהג המנהג לתת יום חופש לתלמידים לאחר טיול שנתי. משהו שניסיתי להנחיל בטיול היחידתי שעליו עוד נדבר, ללא הצלחה.
כל אותו ערב, התלמידים אמיצי הלב היו מנסים בכל מאודם להגיע למטף שנח בשלום היכן שהוא ולפרוק אותו. אז, עוד לא חשבנו על אלכוהול ומסיבות אל תוך הלילה. את הבוקר בילינו בתור הארוך במקלחות לצחצוח שיניים, ובניסיון נואש לנקות את משחת השיניים שילד חכם במיוחד, חשב שזה אמור להצחיק מישהו. הייתה פעם שניסיתי כל כך חזק לנקות את אותו הצבע שמרחו עליי, עד שנשארה לי צלקת לכמה שנים.
טיולים לצפון הארץ הסתכמו תמיד בזה שאיבדתי את הקול כי ניסיתי לצעוק סתם בלי סיבה, כקול שני לדרבוקה של חברי היקר אדיב, ובגלידה ב"מונטנה" או ה"סקטלנד". לא שקניתי שם גלידה, כי מי יכול היה אז להרשות את זה לעצמו, אבל עצם הביקור נתן הרגשה של עוד. עוד אחד כזה ואבדנו. אחר כך הגיעו ימים שבהם המורה לשל"ח קנה קרטון של ארטיק קרח וחילק לכולם ויכולנו להרגיש כשווים מול שווים. עד שהיו את אלו שהתעקשו לקנות אטיק לוקס, בומבה או מטרה. וברגע קצר אחד החזירו את המעמדות לתוך האוטובוס.
