לאחרונה פרסמו שני כלכלנים בכירים בקרן המטבע הבינלאומית מאמר ובו הם מכים על "חטאי" קרן המטבע במה שקשור לשני נדבכים חשובים במדיניות הקרן שאומצה גם על-ידי הקהילה הכלכלית שכונתה הניאו ליברליזם הכלכלי.
הנדבך הראשון הוא ההטפה לפתיחת שווקים לתנועות הון בינלאומיות. ישראל סבלה מנחת זרועה של היענות לתיאוריה הזו. בעבר הלא רחוק כשהריבית במשק הישראלי הייתה גבוהה מהריבית הרווחת במשקים אחרים, נמשכו כספים ספקולטיביים שאינם תורמים דבר לישראל, דבר שגרם לייסוף השקל ואילץ את בנק ישראל, בראשות
סטנלי פישר, להוריד את הריביות ולקנות מטבע חוץ כדי למנוע פגיעה ביצוא עקב ייסוף השקל. הורדת הריביות תרמה להגדלת הביקוש לדירות וכפועל יוצא להעלאת מחירן.
הנדבך השני טמון בהטפה הקיצונית להורדת החוב הצבורי, הן במטבע מקומי והן במט"ח, של המדינות והרשויות המקומיות. לחץ זה כבל את ידי המדינות בבואן לנקוט במדיניות מרחיבה או מצמצמת הבאה להמריץ או לצמצם את פעילות כלכלותיהן לפי הצורך. פעולה זו נקראת פעילות אנטי מחזורית. נהוג לבחון את מצב מדינה מסוימת על-ידי בחינת היחס בין החוב לתמ"ג של אותו משק. במילים אחרות האם המשק ממנף את עצמו לדעת ולווה סכומים משמעותיים מידי ביחס לתפוקתו השנתית. אלופת החוב העולמית היא סין בה החוב הציבורי הוא כ-300% מהתמ"ג. יפן כ-250% יוון כ-170% ואיטליה כ-130%. ארה"ב לווה כ-104% מהתמ"ג, ישראל ירדה ל-64.9%, ופולין וצ'כיה נעות סביב ה-40%. לא צריך להיות מומחה בינלאומי כדי לדעת שיכולת יפן, בה עיקר החוב הוא במטבע מקומי, או ארה"ב ללוות היא בתנאים טובים יותר מיוון או פולין. המסקנה היא שהיחס חוב תוצר אינו מספיק. הרצון להלוות למשק נובע מהאמונה ביכולתו לפרוע את ההלוואה במילים אחרות שימוש יעיל בכסף.
כל מדינה היא הדומיננטית ביותר בכלכלתה. הן כמגייסת כספים והן כגורם פעיל במשק. בישראל התקציב שהוא כ-400 מיליארד שקל מהווה כ-40% מהתמ"ג, יתרה מזאת היא יכולה "להדפיס" כסף. כל פירמה הלווה כסף או מגיסת הון באמצעות הנפקת מניות מציגה כל רבעון את מאזנה ודוח הרווח וההפסד שלה. כך הציבור יכול לשפוט אם גיוס החוב או ההון בוצעו בשום שכל ויגדילו את רווח החברה במידה נאותה. למרבה האירוניה המדינות שהן השחקן הכלכלי הראשון במעלה אינן מציגות דוח מעין זה.
מוצע שהמדינות יתחילו להנפיק מאזן ובעיקר דוח רווח והפסד. ברור שדוחות מעין אילו יהיו שונים מדוחות של פירמה עסקית רגילה.
לצורך המחשה להלן מספר דוגמאות:
בנושא החינוך - ההשקעה/הוצאה לתלמידים תביא בעתיד להכנסה גבוהה יותר ככל שרמת ההשכלה תעלה. באותו הגיון הוצאה לישיבות ללא לימודי ליבה עלולה להיות הפסדית מאחר שהתלמידים ישתכרו פחות מהממוצע במשק.
בביטחון - אפשר יהיה למדוד האם הצבא מספק את הביטחון בדרך הזולה ביותר.לדוגמה, תחלופה בין שרות חובה לקבע יכולה להיות מודד.
בבריאות - מהירות השחרור של החולים מבית החולים והחזרתם למעגל העבודה. או הגדלת תוחלת ואיכות החיים.
בתחבורה - השיפוט קל. כבישים טובים יותר פירושו חיסכון משקי וכד'.
מהדוגמאות שמניתי לעיל ניתן להבין שדוח רווח והפסד של מדינה מורכב ושונה מדוח דומה לגבי פירמה אך הוא הדרך היחידה לשפוט האם המדינה כשהיא לווה תשיג תשואה גבוהה מעלות הכסף ואז היחס לתמ"ג לא יהיה המדד היחיד ולא העיקרי. הרבה פירמות עסקיות מגייסות כסף והמלווה שוקל אם הלווה מבין מה הוא עושה.
אם הרעיון יאומץ בעולם או אז ניתן יהיה להשוות בין מדינות. נהוג להשוות בין מדינות את מספר מיטות בתי החולים לכל 100,000 תושבים. דוח רווח והפסד יכול לחשוף שיתכן שמדינה מסוימת בה יש פחות מיטות היא יעילה יותר מאחר שזמן השהות של החולה בבית החולים קצר יותר והטיפול במסגרת רפואת המשפחה הוא יעיל יותר כך שהצורך באשפוזים קטן יותר. כל זאת בהשוואה לתוחלת החיים. יכול להיות שמערכת הבריאות שלנו לא רעה בכלל.
הקמת מערך מדידה כמוצע תארך זמן ותיצרוך משאבים אך הרווח יהיה גדול. בידי האזרחים יהיה כלי אוביקטיבי שבעזרתו יוכל לשפוט אם הממשלה מנהלת את המדינה בדרך היעילה ביותר. במילים אחרות האם נתניהו הוא מנכ"ל מוכשר והכנסת היא דירקטוריון טוב.
