טבעו של האדם לקוות לטוב, להאמין בתקווה, להיות אופטימי. גם מנהיגים, פוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל הם בני אדם, שנוהגים לייצר ולשווק אופטימיות גם כאשר המצב מייאש. ואולם כאשר האופטימיות היא מגויסת ובמידה רבה לא ריאלית, היא עשויה להוביל לטראומה לאומית של יאוש הרסני. אינפוזיה מלאכותית של אופטימיות הופכת לאילוזיה הרסנית.
מנהיגי השמאל דוגלים במדיניות של "חזון ותקווה", ומתנגדים ל"מדיניות ההפחדות" של הממשלה ובראשה נתניהו. הגעגועים לשקט ולשלום ולקץ הסכסוך עם הפלשתינים, מובילים רבים בתוכנו להיאחז בכל רעיון ובכל תוכנית שלום.
אשליית השלום התורנית קרויה "הוועידה האזורית". סיכויי תוכנית זו להתקבל פחותים אפילו מכל תוכניות השלום מהעבר שכשלו שראוי להזכירם בהקשר זה: התוכנית של
עמי איילון ו
גלעד שר. התוכנית של יוזמת ז'נבה. התוכנית של
ביל קלינטון. התוכנית של הקווארטט בחסות האו"מ. התוכנית של יגאל אלון. התוכנית של קונפדרציה ירדנית פלשתינית. התוכנית של גיורא אילנד. תוכנית השלום בגבולות זמניים. תוכנית שלום "על המדף" של
ציפי לבני. ולא לשכוח את כל היוזמות והרעיונות של
ג'ון קרי, וכמובן אוסלו וההינתקות.
כל עוד לפלשתינים יש תביעה אולטימטיבית בלתי מתפשרת לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67, אין שום סיכויי לפתרון! כל עוד החמאס שולט על מחצית האוכלוסייה הפלשתינית ומתנגד לכל פשרה ולכל הסכם, אין שום סיכויי לפתרון! כל עוד האיסלאם הקיצוני השולט במרחב המזרח תיכוני, וגורר אחריו גם את הרחוב הפלשתיני, אין שום סיכויי לפתרון!
כל הפשרות והויתורים מרחיקי הלכת שהוצעו לפלשתינים בכל המשאים והמתנים בעבר על ידי: אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי ביילין, פרופ' שלמה בן עמי, נדחו על ידם!
גם הצהרות השלום המפתיעות של נתניהו וליברמן ידחו על-ידי הפלשתינים.
דרוש שיח מפלגתי ולאומי מציאותי חדש
צריך להשלים עם העובדה שבשלב זה לא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם שיוביל לשלום, לביטחון ולמדינה פלשתינית. המקסימום שישראל מוכנה לוותר הוא אפילו לא המינימום שהפלשתינים מוכנים לקבל. הלקסיקון הפלשתיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו דחה כל תוכנית וכל פשרה. הם אמרו "לא" לכל תוכניות השלום.
