שר החינוך וחבר הקבינט
נפתלי בנט רוצה לעצמו מזכיר צבאי צמוד בנימוק שהוא צריך לדעת יותר פרטים בנוגע למצב בגבולות ובפרטי המבצעים - לפני שהוא ירים את ידו בעד או נגד החלטה זו או אחרת. בדרישה הזאת השר מפגין חוסר הבנה במהות השלטון, ובחלוקת התפקידים.
חוק יסוד הצבא קובע ש"הצבא נתון למרות הממשלה", "השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון" (ס' 2) ו"ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (ס' 3).
בדרך כלל אין זה מצב בריא שרמטכ"ל לשעבר מתמנה לשר הביטחון: הוא הופך לרמטכ"ל-על. מצד אחד נפגעת יכולתו לתפקד כְּשר ממונה ולדאוג לכך שהצבא יוציא לפועל את מדיניות הממשלה, ומצד שני הוא עלול, בשל מעורבות יתר בפעילות הפנים-צבאית, להפריע לרמטכ"ל למלא את תפקידו.
זה לא עניינו של שר מה בדיוק קורה בצבא, איזה אימונים, איזה מבצעים, כמה אנשים ישתתפו, באיזה שעה יצאו לדרך... רמטכ"ל עוסק בתוקף תפקידו בכל הדברים האלה, במידה ויש צורך (מימון, שינוי בחוקים וכדומה) הוא פונה לשר אשר או מקבל או דוחה את בקשתו - בכפוף למדיניות שאימצה הממשלה. הדבר גם נכון לגבי קצין מילואים המשתוקק להחליף
דילמות איומות
שר כאיש פוליטי חייב לקבל החלטות שהוכתבו לו על-ידי בוחריו. הן נוגעות לנושאים מדיניים ומוסריים. ההחלטות האלה במונים חשובות וקשות יותר מההחלטות המקצועיות שאמונים עליהן גנרלים. הקבינט תמיד עומד לפני דילמות איומות. האם להבליג על הפרובוקציה בגבול או לא? ובמידה שהוחלט להגיב - באיזה עוצמה? להסתפק במבצע קצר או לצאת למלחמה? אם פותחים במלחמה - איזה סוג מלחמה? מתישה וארוכה - או מלחמת בזק?
אחרי חטיפת ארבעת החיילים שלנו בגבול לבנון לפני יותר מעשור, הקבינט מדיני-ביטחוני התכנס כדי להחליט איך להגיב. האווירה בחברה הייתה כזאת שאפילו הממשלה המתונה ההיא לא יכלה להבליג. הוחלט לפתוח במלחמה. איך לפעול? הקבינט שאל את המומחים - כלומר את המטכ"ל. הרמטכ"ל דאז
דן חלוץ הניח על שולחן תוכנית שהכין המטכ"ל: במשך מספר שעות להרוס בתקיפות אוויריות את כל התשתיות החיוניות של לבנון, להחזיר את המדינה מאה שנה אחורה. שר הביטחון דאז
עמיר פרץ התנגד נחרצות בנימוק שזה לא הומני ומהווה ענישה קולקטיבית (הוא בעצמו התפאר בהחלטתו זאת בראיון לרשת ב'). זה היה בתחום סמכותו. האם היה זה נכון או לא? זאת שאלה אחרת. על כך הוא נתן דין וחשבון לריבון (קרי לעם) שפסק בבחירות הקרובות. כדי לקבל החלטות מסוג זה אתה לא צריך לרכון מעל מפות עם מזכיר צבאי צמוד.
לו אני השר - הייתי מאמץ את התוכנית של רמטכ"ל במקום לנהל מלחמה ממושכת ולהפציץ ללא תכלס וללא תועלת שכונות של חיזבאללה בפרברי ביירות ולהרגיז את כל העולם ואשתו. ממילא העולם האשים את ישראל בברבריות. בתקיפה קצרה ויעילה היינו משיגים הרתעה טובה ביותר. והמבצע היה משמש לקח מוחשי וחזק לשאר שכנינו. אבל רוב העם באותו הזמן שלח למשול את ההרכב ההוא, וההרכב החליט מה שהחליט.
לצאת למלחמה
היום העם שלח למשול הרכב אחר. שר הביטחון ושאר חברי הקבינט אינם חייבים להיות בקיים בפרטי המצבים והמבצעים. בקבינט הם צריכים להצביע על החלטות עקרוניות: להבליג, לפתוח במבצע, במלחמה. אם לצאת למלחמה - לגלות הומניות מרבית תוך הקרבה של חיילים שלנו או להעדיף שיטות יותר בוטות ויותר בטוחות לכוחותינו. לקבל החלטה תוך גילוי אומץ מדיני - או תוך הפגנת חמלה לעם אחר. כדי לקבלת החלטות מסוג זה אין צורך בלמידת חומר מודיעיני. שרי הקבינט אמורים להיות ממונעים בידי רצון העם. בשביל זה שר לא צריך מזכיר צבאי. אך הוא כן צריך להדק קשר עם בוחריו, לחיות חייהם. קבינט מקבל החלטה, מעביר אותה לדרג מקצועי וקוטף פירות: תשועות של העם או גינוי של העולם. מי שלא מסוגל להבין זאת טרם בשל לכהן כשר הביטחון, שלא לדבר על תפקיד רם יותר.
ערב המבצע צוק איתן על הקבינט היה לקבל החלטות קשות ביותר: להתחיל להרוס מנהרות בלי התגרות גלויה של החמאס, או לחכות לרגע מתאים יותר מבחינה מדינית? ההנהלה החליטה לא למהר. השר בנט מכנה את המדיניות ההיא שגויה. אולם האם הוא לוקח בחשבון איך היה מגיב העולם לו ישראל הייתה יוזמת מערכת עם החמאס בכך שהייתה מחפשת והורסת מנהרות שחמאס טרם השתמש בהם נגד ישראל? איך הייתה מגיבה החברה בישראל פנימה: אין ספק שהתקשורת המקומית הייתה מציגה את המערכה כגחמה של ראש הממשלה ושר הביטחון. קל לשר זוטר להכריז שהוא היה נכנס, מפציץ, מחסל, מנקה.
קל היה לח"כ
אריאל שרון לעלות על הר-הבית ביותו באופוזיציה. לא אכפת היה לו שזאת התגרות, שעלולה לשמש עילה, תירוץ לשפיכות דמים. בתור ראש הממשלה הוא הבין דברים שלא מסוגל היה להפנים קודם.
כשאתה בראש הפירמידה אתה חושב לא רק על שיקולים פוליטיים מידיים אך גם על ההשלכות המדיניות של צעדיך. כתבתי לא פעם בעבר: עיקר המערכה שלנו לא נגד כנופיות הטרוריסטים - ישראל מתמודדת עם ממשל בארה"ב ומנהיגי אירופה. כאן עוברת החזית האמיתית.
להסתובב עם מזכיר צבאי צמוד זה כייף, זה 'קוּל'. זה מוסיף לחשיבותך בעייני הבוחר. אבל בסוף ישפטו אותך לא לפי הקישוטים והאמירות. שר הביטחון טוב - או לצורך העניין - קבינט ביטחוני טוב - הוא לא מי שפתח במלחמה וניצח בה (תוך הקרבת מאות או אלפי חיילים) אלא מי שהצליח למנוע מלחמה.
