לארמון הפחה של ירושלים
הגיעה בשעות בין הערביים
משלחת מסין מכובדת וגדולה
שפניה קידם הפחה בצהלה.
ראש המשלחת הגיש לו במתנה
עשרה אגרטלים מעוטרים מחרסינה
ולא היה קץ להתפעלות הפחה שרַן
למראה האגרטלים שנעשו בידי אמן.
הוא ציווה להקצות להם חדר מפואר
ולהציגם בפני כל, כי יופיים בל יתואר.
על שולחנות מזהב הם הוצבו בחדר
ואורחים נכבדים נהרו מעל עבֵר
אל ארמון הפחה לראות זה הפלא:
אגרטלים מסין, יפהפיים שכאלה.
עבד צעיר לחדר אז הוזעק
לשמור עליהם ולנקותם מאבק.
"אם חלילה יינזקו", כך לעבד נאמר
"תיתלה עד צאת נשמתך בכיכר!"
כך עברו הימים על הפחה בנעימים
שנהנה יום יום מיפי הארגטלים.
באחד הערבים, נשמע קול נפץ חד
עת צנח לו אגרטל מידֵי העבד הנפחד
התנפץ לרסיסים על רצפה ממורקת
והעבד הובל לכיכר השוקקת!
בעודם מכינים את חבל התלייה
ניגש לארמון כבוד הרב זכריה
הוא ביקש לראות את פני הפחה
וחצר השליט הייתה כמרקחה...
הפחה בכבוד רב קיבלוֹ
והביט ברַב הנשען על מקלו.
"שמעתי שהיום תולים בכיכר
משרת צעיר שאגרטל שבר".
"נכון, כבוד הרב, בוא לראות גם אתה
ככה ייעשה פה לאיש שחטא!"
כך אמר לרב הפחה הכועס
ואת ציפורניו החל לכוסס...
"כבוד הפחה, הנני מומחה
ושברי כלים אני מאחֶה
זה מקצוע שעובר אצלנו מדורות
ואגרטל שבור אוכל לאחות".
שמח הפחה והוביל את הרב
ופתח בפניו את דלת השנהב.
תשעה ארגטלים ניצבו בסך
והרב הביט בהם מחויך...
לפתע הניף הרב את המקל
ולשבור את כל הכלים הוא החֵל!
הפחה היה המום וחסר מילים
מבועת הקשיב למפץ האגרטלים.
"רוצח!" צרח הפחה והאדים,
נדהם למראה השברים החדים
הוא נמלא זיעה וכל גופו רעד
ובלכתו הלוך ושוב כמעט ומעד.
"אני הרוצח?", שאל הרב הנרגש
"האגרטלים, הם הרוצחים ממש!
נער תתלה בכיכר, לא חבָל,
כי שבר בשגגה את האגרטל?
במקלי הרגתי תשעה רוצחים
תשעה אגרטלים יפים וצחים!
ועכשיו, אדוני, תכין עוד חבֶל
אני זקן - והחיים הם הֶבֶל".
כך אמר ובעיני הפחה הסתכל
עזב את החדר והותיר המקל...
הפחה החוויר ובושה כיסתה פניו
הוא ציווה להביא את העבד לפניו.
"ניצלת, בני", אמר לנער הרוטט
"לולא כבוד הרב, היית כבר מת!
צדק האיש, החיים הם רק הבֶל
ובשל אגרטל, לא תיתלה על חבֶל.
לֵך אל החדר, אסוף את השברים
ונעל אותו היטב בשלושה סוגרים!
תקבל חרותך ברוב מחילה
וחייך תתחיל מההתחלה.
הֵא לך שקית ובה מטבעות..."
הביט בה העבד בעיניו התמות
"בבית ובאושר תוכל לזכות"
והעבד לא ידע אם לצחוק או לבכות,
הוא נפל על ברכיו והודה לפחה
ופניו נהרו מגילה ושמחה.
ועתה, אדם, הקשב ברוב שֵמע
את מוסר ההשכל של זו הפואמה:
עשה לך רב עם מקל מעץ
כי החיים יקרים מכל זהב נוצץ!
