הפיגוע בתל אביב תופס אותי רק בבוקר שלמחרת. אני חוזר מתפילת השחרית בבית הכנסת, ורעייתי מספרת שבמתחם שרונה שבתל אביב, התרחש פיגוע לילה לפני. המתחם הזה שסמוך למגדלי עזריאלי, הוא מתחם תל אביבי מוכר. זה מסביר לי את הודעות ההרגעה שנשלחו אליי ערב קודם. שמות ההרוגים או אולי נדייק "הנרצחים", מתחילים לזלוג לאט-לאט. אני מניח שזה הזמן שלוקח להם להגיע קודם למשפחות. ואז למשפחות המורחבת. בתקווה שזה הסדר הנכון.
הוויכוח הידוע - האם יש לפיגוע זה יותר פרסום כי הוא נעשה בתל אביב? למה כשיש פיגוע דומה בירושלים או בהתנחלות אין לכך שום הד מעבר לכמה שעות? מתחיל קצת אחרי דבריו המיותרים של
רון חולדאי. הכיבוש אשם בהכל.
במקום העבודה הרוחות מתלהטות, וסרטונים שונים ומשונים נשלחים אליי. אני מעדיף שלא לפתוח אותם. אין לי עניין לראות את הטירוף של המחבלים הארורים. רגע אחרי רגע. זה לא מועיל, ואני אדם עדין מידיי בשביל דברים כאלו. לא עובר זמן רב והשמות הם נחלת כולנו. שם אחד מוכר לי במיוחד. אני ממתין ומאמת בהמשך.
במסגרת לימודיי לפני שלוש עשרה שנה, זכיתי להכיר מרצה אחד מיוחד. סוציולוג בקורס שנקרא "מבנה חברתי מוסדי". את הקורס העביר מרצה מעניין ומיוחד בשם ד"ר מיכאל פייגה. קורסים אלו היו קורסי העשרה למה שלמדתי אז, ובקורסים מעין אלו, המרקם בכיתה היה די ברור. המון בנות מסכמות ומעט בנים שנקלעו למקום ונעלמים לאט-לאט. אני הייתי הבן היחיד כנראה, שהגיע כי המרצה היה מרתק אותו, והנושאים שעליהם דיבר היו נושאים שבלא מעט מקרים הייתי זה שלקח על עצמו את תפקיד הדתי, שמתקן או מגן בכיפתו על היחס לדת / דתיים / חרדים בישראל.
התלמידים בכיתה ברובם המכריע לא היו דתיים, וחלקם הגדול אפילו היה די רחוק מזה. בכל מקרה, בקורס הזה, אני הייתי חובש הכיפה היחידי במקום, ודי היה בהזכרת החברה החרדית כדי לעורר תגובות מזלזלות.
וכאמור מאחר שאני זה שלקחתי על עצמי את תפקיד המגן של הדתיים והחרדים, לפעמים אפילו בניגוד לדעתי האישית, לא פעם ניהלתי ויכוחים ועימותים מול המרצים על ממצאים שהציגו. מרצים דיברו על חוסר הנכונות שלהם לתרום, על אי-גיוס, ועל אי-תרומה. אני מצידי דיברתי על ערך החברה הלומדת, על חברה שהמושג "תרומה" הוא מושג מובנה בתוכה, ועל חברה שאחוזי הפשיעה שלהם נמוכים מהממוצע. דיברתי על תהליכים שכן קורים בחברה. גיוס של אנשים שלא לומדים, על הכשרת בוגרים לעבודה בשוק, על כלכלה שחורה שמתפתחת בתוך הקבוצה הזו כי קשרו גיוס לעבודה.
דיברתי על אי-יכולתו של הצבא להכיל אותם, ועל חוסר הנכונות להבין שמדובר בחברה במשבר. חברה שנמצאת בפחד המתמיד של הפסקת הערך החשוב ביותר שלהם- לימוד התורה. כל אלו נאמרו מפיו של אדם צעיר כבן 25 עדיין עם עיניים של אחד שעדיין לא ראה הכל. אדם צעיר ותמים. כשהייתי נפגש עם חרדים היו לי טיעונים אחרים.
לא היו הרבה מרצים כמוהו. מרצים מיוחדים ביניהם ד"ר הנרייט דהן כלב, דר אסף הראל, פרופ' אריה נאור. ויסלחו לי המרצים שאת שמותיהם השמטתי. כמו בבית הספר מעטים המורים אותם אני זוכר כמורים שהשאירו בי חותם. הם בלטו מול מרצים רבים אחרים, שהעדיפו חשיבה חד גונית, ללא ביקורת וללא נכונות לצאת נגד תפיסות מקובעות, ששייכות רק לקוקטיילים של קבוצות מסוימות, לבושות באותן חולצות, וענובות באותן העניבות.
מרצים לכלכלה העדיפו להוציא אותי מהכיתה מאשר לשמוע את הדעות שלי על כלכלה חופשית. סגירת מפעלי טקסטיל בארץ, והפיכתה של ארה"ב למודל לחיקוי לכלכלה אחרת בעולם.
עולם המחקר והאקדמיה איבד אדם חשוב, ועולם ההוראה איבד מורה אימתי. היכולת לדבר לסטודנטים בגובה העיניים, לגרום להם להגיע גם כשהם חולים לשיעור, לגרום להם לחשוב, למחות, לבקר.
ד"ר פייגה בדרכו הייחודית, מעולם לא עצר אותי ולא מנע ממני לומר את דבריי. תמיד הקשיב חייך והמשיך. לא פעם גם תיקן את עצמו. באחת הפעמים הוא אמר ואני מקווה שאני מצטט אותו נכון: "בניגוד לשאר חגי ישראל יום כיפורים נשאר יום הדומה במהותו הן אצל החילונים והן אצל הדתיים". עצרתי אותו ושאלתי "האם אתה מתכוון לפסטיבל הסרטים ומרוצי האופניים שהחילוניים מאמצים לעצמם ביום זה?". הוא חשב לרגע וביקש "תתקנו את השורה האחרונה. גם יום הכיפורים אינו אותו החג בקרב שני המגזרים". במשפט זה הוא קנה אותי.
היו פעמים שגם הגבתי בלגלוג ואז התנצלתי והיו פעמים שעניתי מהר מידי לפני שחשבתי שבכל זאת אני מדבר עם מרצה מכובד. אחר כך הייתי מתנצל והוא ביטל זאת. היה חשוב לו שנאמר את דעותינו מבלי לחשוש, מבלי שנעטוף את הדעות שלנו בעטיפות לא נכונות. בכל הפעמים הללו הוא הקשיב ונתן לי את המרחב להביע את עמדותיי.
מישהו מעמיתיו הטיב לתאר אותו ואמר "סטודנטים אהבו להתווכח איתו".אין מילים מחממות יותר למורה מאשר הידיעה שתלמידים שלו אוהבים להתווכח איתו.
ד"ר מיכאל פייגה. יהי זכרך ברוך.