משבר של ערכים, תובנות ומושגי-יסוד [ב']

המשבר בו מדובר איננו ייחודי לישראל. הוא נחלתן של כל הדמוקרטיות המערביות, משום שמקורו בשלוש סיבות משותפות לכולן: ראשית, הוא נגזר מתאוריות פוסט-מודרניות שעובדו בהשראת לקחי מלחמת העולם השנייה וההרס וההרג שחוללה בעולם בכלל ובאירופה בפרט. הרעיונות הרדיקליים ביותר נולדו באירופה המערבית, ונדדו ממנה לארה"ב ולמדינות נוספות. שנית, מחוללי השינוי שכחו את הדינמיקה של תהליכים היסטוריים ועסקו ביישום התאוריות תוך התעלמות משינויים שייתרו אותן או את חלקן ואיתגרו אותן ללא מענה ראוי לפחות בדור האחרון. שלישית, התאוריות הנ"ל חוללו את הטרור העולמי, הקנו לו מעמד לגיטמי ולא צפו את מלוא ההשלכות של הגלובליזציה, ההתפתחות הטכנולוגית המואצת והאקולוגיה, במשולב עם הטרור על ההוויה העולמית. הטרור בשילוב עם אי-יציבות פוליטית בעיקר במזרח התיכון ואפריקה, ו"חוקי משחק" כלכליים חברתיים שעודדו הגירה ממדינות נחשלות למדינות מפותחות כפתרון "קל ומיידי", חוללו מצידם את תנועות ההגירה המאסיביות מהמזרח התיכון ואפריקה, לאירופה ולארה"ב. נדידת-עמים זו יוצרו חוסר איזון אתני ודמוגרפי במדינות היעד ומאיימת לפורר את האיזון הלאומי בתוכן. ישראל מושפעת מתהליכים אלה, אולם באופנים שונים מאלה שהתרחשו ומתרחשים במערב הדמוקרטי בשני מובנים: האיום הדמוגרפי ואיום הטרור פועלים בעיקר מבית¹, ומושפעים מהסביבה הגיאופוליטית בה ממוקמת ישראל. התלות המדינית הישראלית, כובלת את ידיה במאבקה בשני האיומים גם יחד. בשאר המדינות הדמוקרטיות זיהוי האיום ונסיון לבלמו נכשלו בעיקר מחמת כפיון מחשבתי, התעלמות מסימנים מסגירים מקומיים ומהתרחשויות שונות בישראל, שבישרו את העתיד להתחולל גם ביתר מדינות המערב. חוסר הרצון ואולי חוסר ההבנה של מדינות המערב בצורך לפעול מבעוד זמן לתיקון יסודי של הלקונות בקולוניות העבר שלהן במזה"ת ואפריקה, החמיר את המשברים וגבה מחירים אדירים בחיי אדם ובמשאבים כלכליים. הכשל החל עוד בהסכמי סייקס-פיקו חסרי השחר ועבר דרך הנסינות לשמר שליטה על מקורות הנפט של המפרץ הפרסי. הכלים היו שימוש דסקרוקטיבי בכוח צבאי, שפרק ממשלים ומסגרות מדיניות יציבות יחסית, אבל לא הציע במקומם תחליף פוליטי- כלכלי- חברתי רלוונטי.

תהליכים פנימיים

באיוולתו, קיבע המערב עמדות גם בשאלת הסיכסוך הישראלי-ערבי במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מהעובדות ונסיונות חוזרים ונשנים לשלם את מחיר השקט והכלכלה שלו במחירים פוליטיים ישראלים. לזכותו צריך לומר שחוגים בישראל נסחפו אחר האווילות האידיאולוגית והנהנתנות הכלכלית של המערב, וכמוהו ביקשו לשאול את הפתרונות כביכול שניסח לעצמו, מבלי לקחת בחשבון את השונות המכרעת בין ישראל לבין אירופה או ארה"ב בכל ממד-בוחן שהוא. השמאל הישראלי הוא מעצב ומוליך הדרך הזו, ו"גילוייהם" האחרונים של אולמרט והרצוג על מסעות השתדלנות חסרי-האחריות שלהם אצל אבו מאזן מזה והמערב "המתקדם" והאגוצנטרי מזה, רק מוכיחים את עומק המשבר המושגי והאידיאולוגי של מגזר פוליטי זה. ארה"ב של אובמה לוקה כיום בסימפטומים דומים לאלה של אירופה והשמאל הישראלי. בארה"ב מובילי המהלכים הם האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. התהליכים הפנימיים השליליים: הגירה פורמת לכידות, אינדיבידואליזם קיצוני כתחליף לממלכתיות והשלמה עם הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, תוך סרוב להכיר בקיומו ובצורך להאבק בו - הואצו בה מאוד מאז תחילת כהונתו של אובמה ובהשפעתו. כנשיא ארה"ב והמפקד העליון של הכוחות המזויינים, אובמה הוא כיום המגן האולטימטיבי על האיסלאם הקיצוני ועל הטרור מבית מדרשו. הוא משלם מס שפתיים לנפגעים ולמשפחותיהם, אבל נמנע בפועל מכל צעד מעשי אפקטיבי נגד מקורות הטרור, בין אם בתוך ארה"ב ובין אם מחוצה לה. בהופעה פומבית בה הוא מתיחס לנושא, הוא שואל את מאזיניו בהיתממות מוזרה: "...שנתחיל להתייחס אחרת לכל המוסלמים בארה"ב? אולם באותה נשימה הוא גם נמנע מלומר כיצד הוא מציע להפסיק את הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי שמקורו הוא אך ורק במוסלמים. ברור שמדובר בפניה בעלת גוון דמגוגי, שבאמצעותה מנסה הוא להתחמק ממתן תשובה למציאות העגומה שבפניה ניצבת מדיניותו המזרח תיכונית והאנטי-טרוריסטית, הטופחת על פניו ועל פניהם של חסידיו. השאלה היא רטורית, מפני שאיש אינו אומר שעליו להתייחס באופן שונה מבעבר לכל המוסלמים בארה"ב. הטיעון כלפיו הוא שאינו מבין את עולם הערכים המוסלמי, במיוחד זה של האיסלאם הקיצוני, שממוקם עדיין מחוץ לארה"ב.2 לכן, שאננות והתעלמות מהעובדה שאירועי הטרור החמורים של השנים האחרונות נגד ארה"ב באים מחוגי האיסלאם הקיצוני ורק ממנו, אינם מקובלים עוד על הציבור האמריקני. ארה"ב חייבת לפתח את המנגנונים שיאפשרו לה לפענח מראש איומים בהתהוותם ולפעול למניעתם. עד שתעשה זאת, עליה לנקוט מדיניות הגירה שונה כלפי מוסלמים, מזו שנקטה עד כה. כאשר ייוצב פתרון מניח את הדעת למניעת חדירתם של אלמנטים מתסיסים ומאיימים לארה"ב, תעודכן שוב מדיניות ההגירה; כך אומר השכל הישר. המחויבות הראשונה והראשית של הנשיא (ראש הזרוע המבצעת) היא לאומה האמריקנית ולא לצדק האבסולוטי-אוטופי או לפרשנות הדמוקרטית האנרכיסטית ביותר. זו המשמעות של דמוקרטיה בריאה בנפשה.

פאשיזם ימני

בריטניה - עוד "דמוקרטיה-למופת" באירופה, מבולבלת גם היא לא מעט, ונטחנת בין הרצון לשמר את ייחודה הלאומי כממלכה המאוחדת, לבין איומי הטרור מזה והמשך החברות בקהילה האירופית,3 שכבר מזמן אינה יודעת לאן היא הולכת, מזה. עתה עומדת בריטניה בפני משאל-עם, על המשך דרכה במסגרת הקהילה, עם אינדיקציות הולכות ומתחזקות של התגברות המגמה לפרישה. בריטניה שסועה בין השמרנים ללייבור, בין פאשיזם ימני לאנטישמיות שמאלנית, בין "קידוש האינדיווידואל, לבין הצורך לחיות בצוותא בחברה סולידרית אחת, שפרושו ויתורים על טובת היחיד וחלק מזכויותיו לטובת חיזוק המסגרת הממלכתית והחיים בצוותא. צרפת וגרמניה אינן שונות בכך מבריטניה. גלי ההגירה המוסלמית מהמזרח התיכון ואפריקה לאירופה, בין היתר בהשראת המלחמה העקובה מדם בסוריה ובעירק והתפשטותה של ISIS, יצרו כבר קיטוב בין גרעין המדינות הוותיקות בקהילה האירופית לבין המצטרפות החדשות יותר ממזרח ומרכז אירופה. הטרור הפונדמנטליסטי, שאירופה נכשלת או נמנעת באופן שיטתי מהתמודדות מולו, רק הולך ומתגבר ובשילוב עם המהגרים המוסלמים הבלתי-משתלבים, מפרק את המסגרות הלאומיות והעירוניות במדינות הדמוקרטיות של מערב אירופה. הבילבול נובע מאותם מקורות - סתירה אינהרנטית בין הסיסמאות הניאו-דמוקרטיות והפוסט מודרניות לבין המציאות הפוליטית, דתית, תרבותית-כלכלית של קבוצות אתניות שאין להן מכנה משותף של ממש - כשלון חרוץ של הרב-תרבותיות. ריבלין, בישראל, "לא מצפה שכל אזרחי ישראל יהיו ציונים", אבל לא מסביר למה הוא כן מצפה וכיצד הוא סבור שניתן לממש זאת ולחיות בדקונסטרוקציה המוצעת על-ידו. אני, למשל, מצפה שכל אזרחי ישראל יהיו ציונים, מפני שהנסיון העכשווי מוכיח שאם הם אינם ציונים, הם הופכים להיות אנטי-ציונים וככאלה אינני רוצה לראות בהם אזרחי ישראל. נסיון העבר מוכיח שאין פסיחה על הסעיפים לאורך זמן; או שאתה שותף או שאתה הולך בדרך אחרת, ובמקודם או במאוחר הופך יריב ואפילו אויב. מדינת-ישראל קמה בכדי להיות מדינת הלאום של העם היהודי, נקודה. אם הדמוקרטיה אינה יודעת לחיות עם עובדה זו ולקיים אותה לאורך זמן, הדמוקרטיה טעונה רוויזיה. אם ריבלין אינו מאמין בכך, אין לו מה לחפש בבית הנשיא. אינני רואה זאת מתבצע בשיטת "זבנג וגמרנו", אלא כתהליך ארוך טווח. הדרישה לציונות איננה זהה במהותה כאשר מדובר ביהודים ובמי שאינם יהודים. לגבי היהודים היא ברורה ופשוטה, השתלבות מלאה בעם היהודי החי במדינת ישראל - כל החובות וכל הזכויות גם יחד. ובכדי שהדבר יקרה, חובה עלינו לפתור שלוש בעיות יסודיות: א. יצירת סמכות הילכתית יהודית אחת לכל העם היהודי בישראל ובתפוצות, שמקום מושבה הקבוע - בירושלים. ב. פתרון יהודי כולל ומוסכם לשאלה מיהו יהודי. ג. פתרון "נורמלי" ומהיר של בעיות הגיור לאותם 320,000 יהודים לערך, שאינם מוכרים כיהודים על-פי ההלכה השוררת כיום בישראל. את שלושת אלה יש לעגן בחוקי-יסוד, מנוטרלים מיכולת בג"צית לערער על לשון חוקי החקיקה של הכנסת (הצעות לשיפורים - בוודאי. פסילת החקיקה - לא). לגבי מי שאינם יהודים, אבחנה ברורה בין הפרט לקהילה - ברמת הפרט, זכויות אזרחיות מלאות לכל מי שקיבל או יקבל אזרחות ישראלית ושותפות מלאה בחיי הכלכלה והחברה וכן חופש דת מלא. ברמת הקהילה - חופש התאגדות ברמה קהילתית, ללא שום זכויות לאומיות. כלומר: יישום פרקטי של הייחודיות והשונות העדתית או הקבוצתית, אבל ללא מעורבות או אחריות ממלכתית, אלא במסגרת החוקים הישראלים המיועדים למטרה זו. מי שאינם יהודים ולא יקבלו כללי משחק אלה, יוכלו להשאר בישראל כתושבים בלבד, אך לא כאזרחים. כך או כך, התנאי יהיה מפורש: קבלת עובדת היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי והשלמה עם עובדה זו. רק כש"כל העולם" יתפרק מהשיטה הארגונית של מדינות לאום כבסיס לחיים הלאומיים והבינלאומיים, תצטרך ישראל לחזור ולשקול את עמדתה בסוגיה זו. עד אז העקרון המנחה הוא זה שנרשם במגילת העצמאות: ... זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. תהליכים אלה ידרשו זמן ואינם יכולים להתחולל בבת אחת בכל הנושאים, אבל יש לחתור למימושם. ההסדרה הפנימית בתוך ישראל תלויה רק בנו, והיא שלב שני ומכריע בגיבוש ועיצוב המבנה והאופי הלאומי של ישראל. על-כן, יש לעשותה ביסודיות ובישוב דעת. לא אצה לנו הדרך ואין סיבה להתפס לפניקה מלאכותית כשם שאין מקום לשאננות. אם בדרך המורכבת והחשובה הזו יפלו שבבים של מי שאינם מסוגלים לקבל זאת ולהשתלב בתהליך הכרעה דמוקרטי, יהיה זה מצער אבל כנראה גם בלתי-נמנע.