כשהדם רק יבש בזירת הטבח בתל אביב, מיהר ראש העיר שלה להזדהות עם מניעיהם של הטרוריסטים באומרו: "עם כל הכבוד אנחנו המדינה היחידה בעולם שעם אחר נמצא תחת הכיבוש שלנו, בלי זכויות אזרח", והוסיף כי "אי-אפשר להמשיך להחזיק אנשים במצב שאתה כובש אותם ולחשוב שהם יגיעו למסקנה שהכל בסדר".
בעקבות חיזוי זה הלכו גם רוכלי ה"תקווה" הישראלים הרגילים: "הטרור יימשך כל עוד אין אופק של תקווה לעם הפלשתיני", טוען
הארץ במאמר מערכת (10.6.16), וקובע כי "הדרך היחידה להתמודד עם הטרור היא באמצעות שחרור העם הפלשתיני מהכיבוש".
אבל זה בדיוק מה שישראל עשתה לפני 20 שנה.
הצהרת העקרונות של
הסכמי אוסלו שעליה חתמו אש"ף וממשלת ישראל על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1992, העניקה לפלשתינים שלטון עצמי בכל שטח הגדה המערבית ורצועת עזה לתקופת מעבר שלא תעלה על 5 שנים, שבמהלכן ישראל והפלשתינים ישאו ויתנו על הסדר הקבע. במאי 1994 השלימה ישראל את יציאתה מאזור יריחו ומרצועת עזה (למעט גוש-קטיף שבו לא היה ולו פלשתיני אחד תחת "כיבוש", וגם זה פונה ב-2005). ב-1 ביולי ביצע יו"ר אש"ף
יאסר ערפאת כניסת ניצחון לתוך עזה, וזמן קצר אחר כך, בראשותו, קיבלה לידיה הרשות הפלשתינית שהוקמה זמן לא רב לפני כן את השליטה באזורים אלה.
ב-28 בספטמבר 1995, למרות כשלונה האדיר של הרש"פ לרסן את הפעילות הטרוריסטית באזורים שבשליטתה, חתמו שני הצדדים על הסכם ביניים, ובסופה של אותה שנה הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המיושבים של יהודה ושומרון למעט מחברון, שממנה הוציאה ישראל את כוחותיה בראשית 1997. ב-20 בינואר 1996 נערכו בחירות למועצה הפלשתינית, וזמן קצר אחר כך פורקו הן המנהל האזרחי והן הממשל הצבאי של ישראל.
"מה שקרה... בשטחים זה מדינה פלשתינית", השתפך השר לאיכות הסביבה דאז
יוסי שריד. "המדינה הפלשתינית כבר קמה". קביעה אופורית זו הייתה בבחינת ראיית הנולד. בעוד שגאוגרפית, נסיגתה של ישראל הייתה מ-30 אחוז בלבד מהשטח, השפעתה על האוכלוסייה הפלשתינית הייתה לא פחות ממהפכנית.
כך, בהינף אחד, ויתרה למעשה ישראל על שליטתה בפועל על כל 1.4 מיליון תושביהם הערביים של יהודה ושומרון. מאז, קרוב ל-60 אחוז מהם חיים תחת סמכות שיפוט פלשתינית (שטחי A), 40 אחוז נוספים מתגוררים בערים, כפרים, מחנות פליטים וכפרים קטנים, שבהם יש לרש"פ סמכות שיפוט אזרחית, אך בהתאם להסכמי אוסלו, לישראל יש עליהם שליטה ביטחונית (שטחי B). כ-2 אחוז מתושבי יו"ש הערביים - כמה עשרות אלפי פלשתינים - ממשיכים להתגורר באזורים שבהם יש לישראל שליטה מוחלטת, אך אפילו בהם שומרת הרש"פ "סמכות שיפוט מעשית" עליהם (שטחי C).
בקיצור, מאז ראשית 1996, וּודאי מיד לאחר השלמת ההיערכות מחדש בחברון בינואר 1997, 99 אחוז של האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש וברצועת עזה אינם חיים תחת כיבוש ישראלי. כפי שיכולים להעיד התקשורת האנטי-ישראלית והאנטי-יהודית, מערכת החינוך וההסתה הדתית לאורח שנים אלה, כל נוכחות של כיבוש זר למעשה אינה קיימת.
פירושו של דבר, שהצגת הטרור כתגובה טבעית למה שמכונה כיבוש, אינה רק מבוססת על לא כלום, אלא היפוכה של האמת.
בשנתיים ומחצה שחלפו מהחתימה על הסכמי אוסלו ועד לנפילת ממשלת מפלגת-העבודה במאי 1996, נרצחו 210 ישראלים - כמעט פי-3 מממוצע ההרוגים ממתקפות טרור ב-26 השנים שקדמו להן, שבהן רק חלק קטן מהרציחות נגרמו ממתקפות שיצאו מיו"ש ועזה בשל צעדי הביטחון היעילים של ישראל, הרמה הנמוכה של תודעה לאומית בקרב הפלשתינים והשיפור העצום ברמת חייהם תחת שלטונה של ישראל.
יתר על כן, קרוב לשני שלישים מ-96 הקורבנות של שנת 1994 נרצחו באזורים שבתוך "הקו הירוק" - כמעט פי-10 מממוצע הדמים בישראל בשש שנות האינתיפאדה שקדמו לה.
בספטמבר 1996 נחצה עוד סף כשערפאת פנה לאלימות ישירה על-ידי ניצול פתיחתה של מנהרת הכותל, כדי להתחיל מהומות נרחבות שבמהלכן מצאו את מותם 17 ישראלים ו-80 פלשתינים. בעוד שהרש"פ הורידה את עניין המנהרה מסדר יומה כשאמתלה זו סיימה את תפקידה, חזר ערפאת על תקדים של מציאת תירוץ במספר הזדמנויות, שהידועה שבהן היא פתיחתה בספטמבר 2000 של מלחמת הטרור המכונה "אינתיפאדת אל-אקצה" - זמן קצר אחרי שראש הממשלה דאז
אהוד ברק הציע לערפאת מדינה פלשתינית.
עד למותו של ערפאת ארבע שנים מאוחר יותר, מלחמתו - העקובה ביותר מדם והרס מכל עימות ישראלים לפלשתינים מאז 1948 - גבתה את חייהם של 1,028 ישראלים בכ-5,760 מתקפות: פי-תשעה מממוצע קציר-הדמים שלפני תקופת אוסלו. מהם כ-450 בני אדם (44 אחוז מהקורבנות) נרצחו בפיגועי התאבדות - טקטיקה שלמעשה קודם לאוסלו לא ננקטה עד אז בהקשר הפלשתיני-ישראלי. בסך-הכל, למעלה ב-1,600 ישראלים נרצחו ו-9000 נפצעו מאז חתימת הסכמי אוסלו - קרוב לפי-שלושה מממוצע הדמים ב-26 השנים שקדמו להם.
וזאת בלי שהזכרנו את ישות הטרור ברצועת עזה, שסכנתה הברורה והמיידית לחלקים רחבים של האוכלוסייה בישראל ניתנת אומנם להכלה באמצעות מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים, אך לא למיגור מוחלט.
אם אומנם הכיבוש הוא הסיבה לטרור, מדוע אפוא היה הטרור מועט בהרבה במשך השנים שבהן היה כיבוש ממש? מדוע גבר הטרור באורח דרמטי עם הצפי לסיום הכיבוש, מדוע הסלים לכדי מלחמה פתוחה דווקא כשישראל עשתה ויתורים מרחיקי לכת יותר מאי-פעם? נהפוך הוא, ניתן לטעון בסבירות גבוהה בהרבה כי דווקא העדר הכיבוש, כלומר העדר מעקב ישראלי צמוד, הוא בדיוק מה שאיפשר מלכתחילה את הפתיחה במלחמת הטרור. בדיוק כפי שהשבה חלקית של הפיקוח הביטחוני של ישראל ביו"ש ב-2002 במהלך מבצע "חומת מגן" והאירועים שהתרחשו בעקבותיו (בלי לחדש שליטה על חיי היומיום של האוכלוסייה הפלשתינית) היא שהביאה קץ למלחמת הטרור.
אין זה ה"כיבוש" שנמצא אפוא בבסיס העדר "התקווה והאופק", אלא 100 שנות דחייה פלשתינית של זכות היהודים למדינה, כפי שזו מתבטאת בכתב המנדט על פלשתינה מטעם חבר הלאומים מ-1922 והחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947. כל עוד עמדה זו מתקבלת בסובלנות, ואף זוכה לעידוד, הרעיון של שלום פלשתיני-ישראלי יישאר בגדר חלום באספמיה.
