התפאורה המהודרת והמהממת ביופייה, המוקפדת על כל פרט ופרט שעל הבמה, מעליה ומצידה, אותה יצרה
פרידה קלפהולץ-אברהמי, גונבת את ההצגה כבר מהרגע הראשון. ביתו של היינן, בעל הכרם והמפעל לייצור יינות שבדרך כלל מצויים ברחבי הקאנטרי של צרפת - מפעימים בהדרם ובדיוק בפרטי הריהוט. על הספה המסוגננת שרוע אבי המשפחה, מסייה וויניירון (
יהויכין פרידלנדר, שמשחקו כובש עד כדי כך, עד שצער עמוק נגרם עם היעלמותו מהמחזה). האב משוחח עם כולן, נהנה מריקוד הבלט של מארי, מנגינתה ושירתה של ז'ודית, הכל באווירה נעימה וקולחת באצילות. כאשר לפתע הוא חש ברע, ובבת אחת נפטר משבץ לעיני רעייתו ובנותיו האוהבות אותו.
מותו של בעל המפעל, שנחשב לעשיר, חושף את המצב הכלכלי האמיתי בו היה נתון: בגלל הצלחתו הכלכלית, עשה את הטעות שרבים במחוזותינו עושים גם כן: לווה הלוואות כדי לקנות מגרשים, עליהם תכנן להקים בתים. אך המיתון הכלכלי ששרר בצרפת באותן שנים, הביא להתמוטטותו הכלכלית, ומותו הביא באחת את כל נושיו לבית, בדרישה לשלם את החובות, כמו עורבים העטים על גוויית מת. כך מגיעים הקבלן לפור (
דודו בן זאב בקטע משמעותי), וכן הנוטריון שתחילה מייצג את האב בחייו, ולאור הנסיבות עובר לצד השני ומשרת למעשה את האינטרסים של טסייה, השותף הנבל.
אדי אלתרמן כבורדון, הנוטריון, מאוד רשמי, שומר על איפוק כביכול ביושרה אמינה ובשיא האצילות, ומהווה סלע של שקט ורצון לפתור בעיות בהסכמה מול המשבר הטראומתי של בנות המשפחה.
האירוע הטראגי פוגע גם בנישואים שעמדו להיערך בין בתו של היינן, בלאנש (
נטלי אליעזרוב, בת המשפחה הבוכרית הנודעת באמניה) היפה והמקסימה, לבין ז'ורז', בחור צעיר חסר רכוש, אך עם הכנסה צנועה בטוחה כפקיד ממשלתי (מה שאנרי בק עצמו חווה על בשרו בעבודות מסוג זה). הבחור שאהבתו הלוהטת הצטננה באחת - ז'ורז' (
אוהד ובר), גורם לשברון ליבה של אהובתו, שהאהבה אליו מעבירה אותה על דעתה, והיא מוכנה אפילו לחיות עימו בחטא כפילגשו, אבוי לצרה... אמו של ז'ורז' (
אודליה מורה-מטלון במשחק מקצועי ורהוט) שבתחילה מנהלת יחסים חמים עם המשפחה, הופכת את עורה גם היא, כמו בנה, עם השינוי במצב הכלכלי של המשפחה ואובדן הנדוניה שהובטחה, והיא מחסלת את הקשר עם האם והכלה העתידה.
אם הבית והאומנת (
כרמית מסילתי-קפלן), משחקה כה נוגע ללב ומרגש, כמו גם אם הבנות והאלמנה וויניירון (
עירית פשטן) המקרינה אצילות הוד והדר - שתיהן אינן יודעות את נפשן מצער. הנפילה מהעושר אל העוני כה מהירה ופתאומית, שאין אחד שמוכן לה בקרב המשפחה הזו. אך בלית ברירה, הבנות מוכנות לצאת לעבודה כלשהי, ובלבד להביא את הפרוטה הביתה. כך הן
נילי רוגל כז'ודית, הלומדת נגינה עם מורה פרטי - מרקנט (
איתי שור, שאף הוא, יחסו מתהפך בהתאם לעליבות הכלכלית אליה נקלעו בנות המשפחה), והאחות הצעירה מארי, אותה חומד השותף של אביה, שלבטח נטל חלק במשבר אליו נקלע וויניירון המנוח. מארי המתוקה (
ניצן לברטובסקי, צעירת השחקנים והרכש הטרי של "החאן") עומדת בתוקף כנגד התקפות הפיתוי והשיחוד של האשמאי הזקן מסייה טסייה -
אריה צ'רנר המרשים באצילות הליכותיו תוך השחלת ההצעות השפלות והמגונות באופן מתוחכם לשיחות עם הבתולה הצעירה. אך מארי עומדת בעוז כנגד כל ההצעות, עד שבלית ברירה, על סף הקץ שעלול לחסלן - היא נשברת ונענית להצעת הנישואים שלו.
לכאורה - סוף טוב, אך אבוי ואבוי לסוף זה, שכל המסר שהוא נושא הוא אחד בלבד: כולם מושחתים, גנבים, רמאים ומשיגים את מטרתם על-ידי שוחד ותרמיות. מה שכל כך מזכיר לנו את כל הפרשות שאופפות אותנו, שבסופן ישבו ויושבים בכלא שרים וראש ממשלה עבריינים מורשעים, חלקן "נמחקות", וחקירות בנושא זה (בחלקן) מתנהלות כנגד שר המנסה לחמוק בטענת בריאות לקויה, בעוד אחרים יושבים בממשלה כשברזומה שלהם "ישיבה" בבית סוהר בשל עבריינותם... תאוות הממון והשררה לא תמו ולא חלפו מאז המאה ה-19, בה העלה אנרי בק את הבעיה במחזהו "עורבים", שלקח לו חמש שנים כדי שיורשה להעלותו על הבמה. והוא היה אחד ויחיד שמחזותיו שרדו מול כל היתר שניסו להעביר ביקורת על החזירות הקפיטליסטית. אז כל היופי שבחיים הנהנתניים, המגורים בדירות ובארמונות פאר והשימוש בכל מה שנוצץ ויוקרתי, כדי להפגין עושר שפירושו כוח - כל אלה מוטחים לקרקע ומתנפצים כשהאמת מאחורי ההישגים האלה נחשפת, במחזה ובמציאות של אז והיום.
שאפו לעיצוב התלבושות התקופתיות הכה מהודרות ומורכבות של דליה פן-הלר, לתפאורה הזוהרת החכמה של פרידה קלפהולץ-אברהמי, לתרגום של
דורון תבורי, אותו עיבד הבימאי
עודד קוטלר, לשחקנים שכה משכנעים הודות לשילוב הבימוי של קוטלר ולכישרונם הטבעי גם יחד, לתאורה של רוני כהן ולעריכה המוסיקלית של רפי קינן.
נוסטלגיה עם מוסר השכל.