את טורו השבועי ב
ידיעות אחרונות מקדיש
יגאל סרנה למה שהוא מכנה "מחול השדים" - הוא מדבר על השד המלחמתי, ועל מלחמת לבנון השנייה אשר נוהלה בכישלון רב, לטעמו, ע"י
דן חלוץ,
אהוד אולמרט, ו
עמיר פרץ; הוא עוסק בחקירות של
בנימין נתניהו (איך לא), אך העיסוק המעניין שלו, הוא בשד העדתי. הוא מעלה שלוש נקודות מעניינות:
האחת, הוא גורס ש
ש"ס, אשר מלבה את השד העדתי, היא אם כל הגזעניות, כאשר גזענותה מכוונת כלפי הסודנים והאריתריאים, אותם הוא מכנה: "העלייה האחרונה". הוא כותב:
"תמיד היטיבו הוותיקים לחבוט בבאים. אך העלייה, כך אקרא לה, שהתקבלה הכי נורא מכל העליות, הייתה דווקא בת הזקונים: עליית האפריקנים. פליטים שברחו ממלחמה בסודן או אריתריאה ונשלחו כאן למחנות מדבריים. חטאם: אי-יהדותם. את הקרב מולם הובילו דווקא מפלגת נפגעי הגזענות, דוגמת ש"ס".
הנקודה השנייה שברנע מעלה, היא שמעולם לא היה כאן שד עדתי. שד זה משהו נסתר. סמוי מן העין. בישראל עוסקים בעדתיות כל הזמן: בכל דור ודור.
הנקודה השלישית שברנע מעלה, היא שמאז ומתמיד, על כל גילוי של גזענות כלפי עדות המזרח, היה גילוי נגד של מחאה. אפילו בשנות החמישים המוקדמות. זה לא שהגזענות המוקדמת של שנות החמישים נותרה חסרת מענה. מומלץ להיכנס לטורו ולקרוא על סאגה מעניינת בנושא, ולגלות שמדינת ישראל של שנות החמישים לא הייתה כל כך גזענית, לפחות לא לפי המחאה שפרצה לאחר פרסום מאמר גזעני על העולם מתימן ומצפון אפריקה.
