דן מרגלית בטורו השבועי ב
ישראל היום עוסק הפעם בשאלת ה"ביבי ידע/לא ידע על המנהרות". יש לו תזה מעניינת שבהחלט ראוי לקרוא בטור שלו: לטענתו, גם אם נניח שביבי (
בנימין נתניהו) ידע, וזה כלל לא עולה בהכרח מעצם אזכור המילה "מנהרה" 8 פעמים בדיונים שלפני יוני 2014, הוא לא בהכרח יכול היה לפעול, כי לא היה לו, בטרם הפלשתינים תקפו, אשראי בינלאומי.
לפי דן מרגלית, תקיפה מאסיבית של המנהרות בטרם התגרות של החמאס, הייתה סוגרת באחת את האשראי הבינלאומי, וישראל הייתה צריכה להלחם כשידיה קשורות מאחורי גבה באזיקים של צביעות בינלאומית (מונח שלי, לא של מרגלית) לאורך כל המבצע;
לפי מרגלית, דווקא משום שישראל המתינה לפרובוקציה מצד החמאס, ואז תקפה, ודווקא משום שישראל נעתרה לכל יוזמה אמריקנית להפסקת אש (והחמאס סירב), קיבלה ישראל את הלגיטימציה הבינלאומית להמשיך את הלחימה.
זאת להבדיל, גורס מרגלית, מ
אהוד אולמרט,
דן חלוץ ו
עמיר פרץ בשנת 2006: הם קפצו אל מי המלחמה הגועשים, בלי לנסות ולהשתהות ראשית במקפצת הדיפלומטיה.
כמה הערות:
דן מרגלית מצדיק את מדיניותו של ביבי (ראה ערך שם העיתון שבו הוא כותב) ומגנה את מדיניותו של אולמרט (חבר לשעבר, עם דגש על הלשעבר, כבר אמרנו?);
הוא גורס כי לישראל יש סיכוי רב יותר לממש מהלכים צבאיים להגנה עצמית (לא כולל חיסול מוחלט של החמאס, לתשומת ליבו של
אביגדור ליברמן), כשיש לה אשראי בינלאומי.
האם יש צורך להזכיר שאולמרט, שהציע לפלשתינים יוזמת שלום ב-2008, ונבחר כשהוא נישא על אג'נדת שתי המדינות, זכה ליותר אשראי מן הקהילה הבינלאומית, מאשר ביבי, שמחליט לסכל את פתרון שתי המדינות בהרחבת ההתנחלויות?
אז נכון שהפלשתינים זרקו את יוזמת השלום של 2008, כמו נורית שאכלה את התפוח (סיוע כספי לפלשתינים) ואת הפרח (יוזמת שלום מכל סוג ומין) זרקה לחצר. אבל עצם הנכונות לשלום, היא זו שסיפקה לאולמרט את הלגיטימציה.
או כמו שאומרים: כולם היו יודעים אז טוב מידי, למי למי, יש יותר אשראי.
