מספרים שבברית המועצות של תקופת השלטון הקומוניסטי, עומדים בשער המפעל שומרים הבודקים כל עובד שיוצא מחשש שהוא גונב מנהג שרווח באותה תקופה. כל יום היה יוצא פועל עם מריצה ריקה. הבודקים לא מצאו דבר ולכן הבטיחו לו שלא יפגע אם יספר להם מה הוא גונב. את המריצה השיב הפועל.
אנשי הפיקוח על הבנקים רבצו בבנק למסחר מאחר שחששו שבעליו,
שמיל ובר, יעשה מעשים שלא יעשו. מתחת לאפם גנבה
אתי אלון את הבנק. על זה נאמר "יושב על הסוס ואותו, את הסוס, מחפש".
אם היו חכמי בנק ישראל מקצועיים יותר הרי רק מהעפת מבט על הגידול הקולוסלי של תיק ההלוואות בזמן קצר הם היו צריכים לשאול שאלות ואז היו מוצאים שאתי אלון שהייתה אחראית על פקדונות, פסיבה בג'רגון המקצועי, מאשרת ומבצעת הלוואות בסכומי עתק בניגוד לכל הכללים. כמו-כן היו בודקים את כישורי המנכ"ל,
משה ליבוביץ', ונסיבות עזיבתו את הבנק הקודם דבר שהוזכר, לאחר נפילת הבנק, בועדות הכנסת.
האם בבנק ישראל הופקו הלקחים מהנזק העצום? קשה להגיע למסקנה חיובית. אם היו מבינים מה טעותם ייתכן שמינויי מנכ"לים בבנקים אחרים היו עוברים בדיקות יותר מעמיקות. או אז היו נמנעות הנפילות עם
מוטי זיסר,
דני דנקנר,פישמן ודומיהם וכן תשלום קנסות אסטרונומיים לממשלת ארה"ב. מאז הקמת בנק ישראל היה רק מפקח אחד,
רוני חזקיהו, בעל עבר בנקאי. אולי קשה לדרוש ממפקח שמעולם לא אישר הלוואה להיות בעל הבנה מעמיקה של עסוק הבנקים המפוקחים על ידו. העיסוק הבנקאי הוא ייחודי ובעל משמעות משקית קריטית.לכן מינוי מנכ"ל בנק צריך להיעשות תוך בדיקת כישוריו הספציפיים. כמו שלא ייתכן מינוי לרמטכ"ל מי ששימש רב צבאי ללא כישורים נוספים ואפילו לא מי ששימש מפקד חיל האויר ללא הסבה מספקת כך אין למנות מנכ"ל בנק שלא מילא קשת תפקידים בבנק ובעיקר באשראי.
