דברים מתחילים להשתנות - אט-אט - במדינת ישראל ו"פרות קדושות" -שבעבר לא העזו לגעת בהן - דוגמת המערכת השיפוטית נשחטות, בימים אלה, בכל הכבוד הראוי, שחיטה רבתי, בשערי עיר, ללא כל היסוס שהוא. המערכת השיפוטית מבינה זאת היטב והיא מנסה, בתגובה, "להוריד
פרופיל" תקשורתי וציבורי, ככל האפשר. אם בעבר הצליחה המערכת השיפוטית למנוע פרסום מראש של שמות המועמדים והמועמדים לשפיטה, בתירוץ הקלוש, בכל הכבוד הראוי, לפיו פרסום מוקדם שכזה ירתיע עורכי דין מצליחים מלהגיש מועמדותם, עם יודע ברבים שמועמדותם לתפקיד שיפוטי נדחתה, הרי - כיום - תירוץ חלש שכזה, בכל הכבוד הראוי, מעלה חיוך של רחמים וגיחוך, מצד השומע טיעון נרפה, שכזה.
לא, לא. אל תזלזלו בכוחה לשעבר של המערכת השיפוטית. בעבר - בתקופה כשעוד נהנתה מערכת זו, מאמון מוגבר מצד הציבור - לא מנע ממנה איש, מלעשות כל שהיה נוח לראשיה. כך יכול היה, פרופ'
אהרן ברק, בהיותו שופט בית משפט העליון, לפעול למינוי אשתו,
אלישבע ברק לתפקיד שופטת בית-הדין הארצי לעבודה, קודם שהפך לנשיא בית המשפט העליון. נשיא העליון לשעבר,
מאיר שמגר, העלה מועמדות אלישבע ברק לתפקיד זה (אך נמנע מלהצביע בעניינה, כפי שעשו זאת שני שופטי בית המשפט העליון האחרים, החברים בוועדת המינויים). שמגר רקם עסקה סיבובית. השופט
ברוך אזולאי, שהיה ותיק מאלישבע ברק והתמודד מולה, מונה למחוזי בבאר-שבע. היה זה נדיר ששופט עבודה התמנה לערכאה אזרחית. כדי לפנות מקום לאזולאי, במחוזי באר שבע, מונה נשיא מחוזי באר-שבע,
יעקב טירקל, לבית המשפט העליון.
אהרן ברק ראה בכך - לשיטתו - איזון אינטרסים. לדעתו, חוסר הצדק שבעיכוב שרירותי בקידום אשתו, רק בשל קרבתה אליו, הופך התערבותו לאמצעי מידתי ולגיטימי. ברק הבין היטב, כי כשימונה הוא לנשיא העליון לא תוכל אשתו להתמנות עוד לשופטת בית הדיו הארצי לעבודה. כיום - לא בטוח כלל וכלל, לאור הביקורת הציבורית, כי מינויה של אלישבע ברק, לתפקיד שופטת בית-הדין הארצי לעבודה, כשבעלה, אהרן ברק, שופט בית משפט העליון, היה עובר בשקט.
כשנודע על שיבוצו של שופט בית המשפט העליון.
תאודור אור, כאחד משופטי ההרכב בערעור של מנכ"ל טבע המנוח,
אלי הורביץ ז"ל, מיהר האחרון לשכור שירותיו המשפטיים של עו"ד
פנחס רובין, שמן המפורסמות והידוע היה שהוא היה - במועדים הרלוונטיים למשפטו של אלי הורביץ ז"ל (ואלי אף כיום) - ידיד אישי של השופט, תאודור אור.
יואב יצחק דרש מהשופט, תאודור אור, לפסול עצמו מלשמש כחבר ההרכב בערעורו של אלי הורביץ המנוח, בשל ידידותו עם עו"ד פנחס רובין. יואב יצחק הסתמך על כללי האתיקה שהתקין נשיא בית המשפט העליון, לשעבר, מאיר שמגר, שאסרו על שופט לישב בדין, במשפט בו מופיע בפניו עורך-דין חבר. השופט, תאודור אור, סירב לפסול עצמו ויצחק עתר לבג"ץ, כדי שהוא יחייב השופט, תאודור אור, לפסול עצמו מלישב בדין, בערעור זה.
בפסק-דין ציני, שניתן תוך התעלמות בוטה - בכל הכבוד הראוי - מרחשי הציבור, דחה בג"ץ עתירתו של יואב יצחק. הרכב השופטים:
אליהו מצא,
דליה דורנר ו
יעקב קדמי, קיבלו הטיעון של הנהלת בתי-המשפט, לפיו כללי האתיקה לשופטים, מחייבים, בהיותם "חומר מנחה ומדריך", כמו-גם בהיותם: "בעלי משקל מוסרי רב".
עם זאת, קבע הרכב נכבד זה, דברים, בזו הלשון: "כוחם של הכללים נובע הן מן ההכרה בסמכותו המוסרית של נשיא בית המשפט העליון, לקבוע הנחיות לאורחות ההתנהגות המצופים משופטים, והן מן העובדה שביחס למידות האתיות הראויות לשופטים, לא נקבעו ולא פורסמו כללים אחרים. ככל שידיעתנו מגעת, ציבור השופטים אכן מכיר בחשיבותם של כללי האתיקה, ורבים מן השופטים, המתלבטים בשאלה אתית, אכן נוטים ונוהגים לחפש בהם מענה לשאלה המטרידה אותם. אנו סבורים שגישה זו משקפת דרך ראויה ורצויה. כל עוד לא נקבעו כללים אחרים, ולא הוכרז על ביטולם או שינוים של הכללים הקיימים, חזקה על כללי האתיקה שיוסיפו להנחות את השופטים בשאלות בהן ייתקלו. אין משמעות הדבר, שבכל מקרה בו ינהג שופט שלא על-פי האמור בכלל מכללי האתיקה, יהיה זה נכון לייחס לו התנהגות שאיננה אתית. אלא שבגיבוש עמדתו, ביחס להכרעה שיש או עשוי להיות לה גם פן אתי, ראוי לשופט לייחס משקל גם להנחיה הבאה לידי ביטוי בכללי האתיקה".
כיום, עוגנו כללי האתיקה לשופטים, במפורש בחוק, במסגרת כללי אתיקה לשופטים, תשס"ז-2007.
בשבוע החולף סערו התקשורת והציבור, גם יחד, נוכח החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי,
אביגדור דורות, שפסק, כי הכנסותיו של עו"ד
שרגא בירן מהשכרת 24 דירות (בממוצע) שלו, ימוסו בשיעור מס מופחת בשיעור של 10%, שכן אין מדובר, כטענת רשות המיסים, בהכנסות מעסק, אלא מדובר בהכנסות שאינן מעסק. לפי פרסומים בתקשורת - עסקינן בהכנסות של כ-3.5 מיליון ש"ח מדירות אלה. נגד השופט, אביגדור דורות, נטען, שהוא הכיר את עו"ד שרגא בירן, מתקופת עיסוקו כעורך-דין ולכן, היה עליו לפסול עצמו, מדיון בהליך המשפטי בעניין זה.
מטעם השופט, אביגדור דורות, פרסמה הנהלת בתי המשפט, תגובתו,לפיה: "ערעורי המס נגעו לעניינו האישי של בירן, אשר לא היה לקוח של המשרד והשופט מעולם לא פגש". עוד נטען, כי: " "הריבוע הכחול", עד שנמכרה לגוף אחר, הייתה בעבר בשליטת חברה ממשלתית, שבירן היה אחד מבעליה" ולעניין הקרבה המשפחתית של עו"ד איתן שמואלי, שותפו הבכיר לשעבר של השופט, אביגדור דורות, במשרד עורכי הדין, בו היה - בעבר - שותף שהינו קרוב משפחה של בירן, דרך אשתו המנוחה של בירן, נטען כי: "הקרבה הנטענת אינה מהווה עילה לפסילה לפי כללי הפסלות".
במערכת המשפט אין מתכוונים, כרגע, לפתוח בהליך בירור נגד השופט, אביגדור דורות, שכן לטענתם הם, הסבריו של השופט ולפיהם: "ערעורי המס נגעו לעניינו האישי של בירן, אשר לא היה לקוח של המשרד והשופט מעולם לא פגש", מניחים הדעת. בינתיים הגישה התנועה לאיכות השלטון תלונה לנציב התלונות על שופטים נגד השופט, אביגדור דורות. והיא צודקת. למה צריך ערעור פסלות, אם וככל שתחליט רשות המיסים להגיש ערעור כזה, לבית המשפט העליון על אי-פסילת השופט, אביגדור דורות, מלדון בעניינו של שרגא בירן. בערעור שכזה דנים שופטים. נשיא העליון או אחד משופטי העליון על סירוב של שופט אחר לפסול עצמו. זה נראה - לכאורה ובכל הכבוד הראוי - כמשחק מכור. הסטטיסטיקה מוכיחה שמעטים עד כדי גיחוך, בכל הכבוד הראוי, ערעורים שהתקבלו.
מן הראוי להדגיש ולציין, כי ערעור על סירובם של שופט/שופטת לפסול עצמם מוגשים - תוך חמישה ימים - לנשיא בית משפט העליון, שעה או שופט בית משפט עליון דן בערעור פסלות זה. אתם מבינים/מבינות? השופטים, קרי המערכת השיפוטית דנה בערעור פסלות על שופט/שופטת המסרבים לפסול עצמם. האם אין לנו
ניגוד עניינים מובנה ומובהק יותר מעניין שכזה?
האם בג"ץ היה מקבל מצב דברים ועובר לסדר היום על כך שיו"ר ועדה ארצית לתכנון ולבנייה ידון - לשם משל - בטענה של ניגוד עניינים מובהקת של יו"ר וועדה מחוזית לתכנון ובנייה? בג"ץ היה "מעיף" פסק-דין של יו"ר וועדה ארצית לתכנון ולבנייה ופוסל אותו, בנימוק של חריגה מסמכות ונימוק עניינים מובנה. אז למה מותר - בכל הכבוד הראוי - לחתול לשמור על השמנת? למה לא הוקם גוף - חיצוני למערכת המשפט כמו מח"ש, במקרה של שוטרים שסרחו וגם/או שנטען שסרחו - להבדיל, בכל הכבוד הראוי - הדין בתלונות נגד שופטים? מדוע שלא יועברו ערעורי פסלות על שופטים לנציב התלונות על שופטים או לבעל תפקיד מקביל מחוץ למערכת השיפוטית שידון בערעורי פסלות שכאלה, במקום שידונו בכל נשיא בית המשפט העליון או אחד משופטי בית המשפט העליון שהם - עדיין ובכל הכבוד הראוי - בשר מבשרה של המערכת!
נשיא בית המשפט העליון, לשעבר, פרופ' אהרן ברק, צוטט - לא פעם אחת ולא פעמיים - בצטטו מדברי אלכסנדר המילטון בחיבורו בפדרליסט, כאשר בפרשת בנק המזרחי נ' מגדל אמר הוא דברים אלה, בזו הלשון:
- "אכן, אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הם עצמאותו ואי תלותו. לחם חוקו הינם ערכי היסוד, ביניהם הוא מאזן באופן אוביקטיבי. אין הוא מחפש כוח. אין הוא תאב שלטון. אין הוא מבקש להטיל השקפתו האישית על החברה. הוא מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט, ולעשות משפט שיהיה צודק". [ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש]
אכן דברים כדרבנות ודברים חדים, כתער, אך מה לעשות ובמציאות ימינו - בכל הכבוד הראוי - הפכו דברים אלה למליצות נבובות ולדברים חלולים וריקים, שאין מאחוריהם דבר - וחצי דבר. אם לא תתנער המערכת השיפוטית מרבצה ותמשיך, בכל הכבוד הראוי, ברפיונו המתוק של החתול הזולל שמנת מתוקה, זולל שמנת מתוקה, עד לזרא ותמשיך ליתן לציבור תחושה- גם אם אין כל בסיס עובדתי, כל שהוא, לדברים ולתחושה זו - כי קיימים במי המובאים לעשיית משפט והבאים לתבוע דין, מי השווים ומי השווים יותר, בכל הכבוד הראוי, תקרוס מערכת זו, ללא כל ספק שהוא. ואנו עוד לא דיברנו, על מלאכת עשיית הצדק. כל שמבקשים אנו שמערכת המשפט, על כל שופטיה ושופטותיה, תיתן לציבור ובציבור הרגשה, כי יש דין ויש דיין ומשפט - נעשה, גם נעשה! אם השגנו זאת, דיינו. צדק אין מבקשים אנו, במערכת של בתי דין ובתי משפט, שאינה אמונה ואין אמורה לפסוק דין צדק, אבל אמורה היא - בכל הכבוד הראוי - להוציא משפט מלפניה.