1. התקשורת, כך יאמר לך כל תלמיד שנה א' בחוג לתקשורת באקדמיה, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אולם תפקיד זה, ראשון במעלה בין שאר משימותיה, הופר ברגל גסה ע"י התקשורת הישראלית, לפני 11 שנה בדיוק, עת ביצע ראש הממשלה העריץ שרון, את הגדול הפשעים שמדינה עלולה לעולל כנגד טובי בניה-בוניה, על לא עוול בכפם: גירושם בבוז, בציניות, בשרירות לא תאומן, ובניגוד לכל כללי הדמוקרטיה, המינהל התקין, המשפט וההגיון, רק כדי להציל את הרודן מחרב המשפט שאיימה להטילו לכלא לשנים ארוכות.
התקשורת שבגדה, העדיפה להתגייס חד-צדדית, לטובת מה שנחשב בעיניה ערך-על מקודש: ההינתקות. כל מי שהירהר שמא התנהלותו של שרון נועדה לאתרג אותו על-רקע הסתבכויותיו הפליליות בפרשת האי היווני; כל מי שתהה לרֶשע ולפשע שבעצם שלילת זכויותיהם וכבודם של המתיישבים, מלח הארץ; כל מי שחשש שמדובר בנטילת סיכונים ביטחוניים – הושתק. בחסות מעלליה בימי רצח רבין, שוב מעלה התקשורת בתפקידה, והייתה לסותמת הפיות הראשית.
2. את אחד מחטאֵי התקשורת דאז, אני מזכיר היום: בימי ההינתקות, בהיותי אחראי לתחום הפוליטי בעיתון 'מעריב', הבאתי למערכת זמן רב לפני ההינתקות, שורה של הערכות מודאגות מפי בכירים, באשר לעתיד המר והנמהר הצפוי למגורשים. היו בהם שהודו, כי לא ננקטו שום צעדים להסדרת מגורים ותעסוקה למגורשים האומללים, ולכן אין זה ריאלי שלא להניח שהם ייהפכו לפליטים בארצם, חסרי בית ופרנסה; שמבחינה אנושית יהווה הגירוש סוג של גמילת רעה נוראה תחת הטובה שהשפיעו על המדינה מכל נקודת מבט אפשרית. ובמלים אחרות: בניגוד לסיסמה השיקרית שהגה פורום החווה: 'יש פתרון לכל מתיישב', אין שום פתרון של ממש למתיישבים.
בחדר החדשות של מעריב סברו כי זו ידיעה עיתונאית חשובה, אף ראויה לפרסום בהבלטה בעמוד הראשון. גישה עיתונאית מיקצועית בהחלט בנסיבות העניין. סביר בהחלט על-פי כל קנה מידה עיתונאי. אלא שבתוך חדר החדשות של מעריב, כמו גם בשאר התקשורת הכתובה והמשודרת, ישבו לא מעט חפרפרות, שקיימו שת"פ ניבזי עם לשכת שרון ופורום החווה, על-מנת לסייע ביצירת דעת קהל אוהדת לרעיון העיוועים הבלתי נתפס. וכך, משהגיעה ללשכת שרון הדלפה על כוונת מעריב לפרסם שאין שום פתרון של ממש למגורשים, פעלה הלשכה לסיכול הפרסום. מישהו, ואולי מישהם, קיימו שיחות שיכנוע ארוכות עם בכירי העיתון, עד שנכנעו להאמין לשטיפת המוח שעברו, שבאמת יש פתרון לכל מתיישב ושאין שחר ל"ידיעה הזדונית". הידיעה נגנזה.
סופו של הסיפור: אחד מבכירי העיתון הרים אלַי טלפון, וצווח באזני: "אתה לא יודע שיש פתרון לכל מתיישב? אתה חושב שהם סתם ימציאו טענה חסרת כיסוי? אין להם אחריות?" – ועוד 'נזיפות' מסוג זה. הסקופ, שייתכן שהיה בלעדי בידי מעריב, ירד לטימיון, אולי מפני שעורך מעריב דאז העדיף להתיישר לפי הקו הכללי, להתמסר לבגידה הבוטה במחויבותו הבסיסית, לחשיפת האמת המרה בפני הציבור. התקשורת כולה העדיפה לתת יד לייצור מצב של מציאות מדומה. הוא לא היה יוצא מהכלל.
3. המציאות הלא-מדומה מוכיחה, שגם ביום השנה ה-11 לפשע הגירוש (שב-23 באוגוסט השנה מלאו 11 שנה למימושו), טרם נמצא פתרון לכל מתיישב. השקרנים מפורום החווה עבדו על כולם בעיניים. המדינה טרם השלימה מחויבויותיה המוסריות והענייניות כלפי המגורשים.
נכון אומנם שיש בין המגורשים משפחות שקיבלו את מלוא המגיע, שיקמו חייהן, הקימו עסקים ובנו בתים. אבל בפורום המשפטי למען ישראל מעדיפים לראות את היער כולו, לא את העצים: "במשך כל השנים שחלפו ממשיכים עורכי הדין לטפל בתיקים שמתנהלים בעצלתיים, ממשיכים לייצג את התובעים בבתי המשפט, ממשיכים לזעוק את זעקתם של אלה שכבר ניחר גרונם", אומרת עינת קורמן, סמנכ"לית הפורום המשפטי למען ישראל.
מסתבר שמאז הפשע, נמשכת הסחבת כלפי המגורשים שעניינם טרם נסגר. מינהלת תנופה נסגרה, העובדים פרחו, ולמגורשים לא נותר אלא להתמודד במסע ההתעמרות כלפיהם גם היום, בלב שבור ודואב, בתוך מערכת משפט אדישה ואיטית להחריד, שאינה מזדרזת להכריע. כאילו לא סבלו מספיק. אמנם, לפני שנה פלוס, הוקמה למענם ועדה מיוחדת, שתחליט על פיצוי שיאפשר להם לשקם חייהם, אבל גם זו גוררת רגליים.
פתרון לכל מתיישב? בדיחה מרה. אפילו 11 שנה אחרי האונס הקבוצתי ההוא, עדיין אין. לשקר אין רגליים, אבל היו לו מש"תפים שדיכאו כל שבב של ביקורת כנגד המהלך ההזוי.
4. ועוד חטא תקשורתי אני מזכיר היום – לראשונה: חודשים מעטים לפני ההינתקות, כשניכר היה שככל ששרון מסתבך בפקעת החקירה המשטרתית, מעמיקה אחיזתו בחטא ההינתקות, יצא לי לשוחח עם ח"כ
צבי הנדל (האיחוד הלאומי), שהמשימה שנטל על עצמו הייתה אז, להפיץ ברבים את סיסמת 'עומק העקירה כעומק החקירה'.
זכור לי שהנדל, שהבין פרק או שניים בענייני סדרי העדיפויות בתקשורת, הבטיח בלעדיות למעריב בהוצאתה לאוויר העולם של הסיסמה השנונה. אבל שוב היו אלה בכירים בעיתון, שנישבו בקונספציית ההינתקות, והם ויתרו על פרסומה לראשונה מעל דפי מעריב – למרות ייצר הראשוניות, המפעם בלב כל עיתונאי מיקצועי.
בשבוע שעבר טען עמיתי
חגי סגל בטור שלו ב'
מקור ראשון', שהיה מי שלחש לו, בימי טרם ההינתקות, שממציא הסיסמה הוא לא אחר מאשר שר האוצר דאז בממשלת שרון
בנימין נתניהו (שלטובת הישרדותו הפוליטית, העדיף שת"פ מחפיר עם הפשע). אחרים טוענים כי נתניהו שמע אותה מפי הקופירייטר האמיתי של הפוליטיקה דאז,
יוסי שריד ז"ל. אבל אז טרם היו מהלכים להברקה לשונית זו, שבהחלט היה לה מקום בים המלל תומך העקירה. ואף על-פי כן העדיף מעריב לנפנף אותה ולגלגל אותה מכל המדרגות, ברחוב קרליבך. ההינתקות הייתה חשובה מן האינטגריטי התקשורתי.
5. למרות שחלפו מאז 11 שנה, עדיין אין פתרון לכל מתיישב. הבלוף נחשף במלוא מערומיו. ועל אף זאת, התקשורת שהפכה לתשקורת לא היכתה על חטא. והמציאות בשטח ממש הפוכה מן ההבלים שבאמצעותם ניסה שרון להצדיק את מעלליו: "ההינתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו, תפרוץ חרם ומצור, ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים" (25.10.04). אם זה לא היה איום ונורא, זה היה מצחיק.
