ההנחה שבמבצע צוק איתן היה תכנון מוקדם והיגיון אינה נכונה וההוכחה לכך היא העובדה שבמהלך המבצע ישראל הסכימה פעם אחרי פעם להפסקת אש, ונדהמה לגלות שהחמאס אינו מסכים. ישראל הסכימה להפסקת אש עוד לפני שהחלה לטפל במנהרות, ורק מאוחר יותר, לאחר האירוע שבו שלושה עשר אנשי חמאס יצאו ונכנסו ממנהרה ליד כרם שלום, המערכה הפכה להיות למערכה על המנהרות.
בניגוד לעבר שבו תפיסת הביטחון של ישראל עסקה בין השאר במונח "הרתעה", במערכות האחרונות לישראל לא הייתה הרתעה. המצב אינו דומה למצב שהיה בזמן מלחמת יום הכיפורים, במערכות האחרונות איש אינו החליט שתהיה מערכה. ב-2006 חיזבאללה לא פתח במערכה מול ישראל ולכן גם האמירה שהוא מורתע ממערכה עם ישראל היא אמירה מפוקפקת, חיזבאללה עשה פעולת חטיפה והחל מ-12 ביולי 2006 בשעה 9:10 בבוקר מי שהחליט כמה זמן להילחם ועל מה להילחם הייתה ישראל, והיא עשתה זאת בלי להכיר בכך שהיא המחליטה, בלי להכיר בזה שאם אתה בעל היוזמה ואתה הקובע את משך הלחימה בלי קשר לסוגיית המטח האחרון המפורסם של חיזבאללה, אתה צריך שיהיו לך מטרות ויעדים להפעלת הכוח.
אחד הדברים שמובילים את הדיון בהפעלת הכוח במדינת ישראל הוא משפט שאני משתמש בו הרבה - "התודעה גוברת על הידיעה". שום ידיעה מודיעינית או אחרת לא תגבר על התודעה של המנהיגים - הצבאיים והאזרחיים. אם אנחנו רוצים לשנות אנחנו צריכים לשנות את התודעה. בשינויים ובצורך להשתנות מכירים בשעת משבר, אך לשם כך יש צורך להכיר בקיומו של משבר. לאחר מבצע צוק איתן, בין השאר בגלל היעדרו של דיון ציבורי ראוי בענייני ביטחון, לא הייתה הכרה בכך שהמבצע משקף משבר עמוק מאוד בתורת הביטחון ובהפעלת הכוח הישראלי.
שתי נקודות עיקריות:
האחת, לפחות חמש שנים מאז מבצע
עופרת יצוקה אם לא כבר משנות השמונים, נבנתה לנגד עינינו מערכה שלא הייתה בה הפתעה טקטית או אסטרטגית מבחינת הדברים שהחמאס הציג בפנינו, ואם זאת עדיין הגענו למערכה ללא תוכנית, ללא כוחות, ללא הכשרה, ללא אמצעים וללא תורת לחימה.
הנקודה השנייה שעליה מדברים פחות, היא שכשהתחלנו להתגלגל לתוך המערכה, ונהיה ברור שמתרחשת מערכה, הדרג הצבאי הציג בפני הדרג המדיני שתי האופציות בלבד - לנהל קרב מהלומות עם חמאס - כמו במלחמת לבנון השנייה, או לכבוש את עזה - דבר שאיש לא רצה לעשות - ובצדק. זה משבר פרדיגמטי: בלי שינוי תפיסה אין ערך לתוכניות ובניין הכוח הופך להיות הרסני במקום להיות בונה. רוב המטרות שצה"ל תקף במבצע צוק איתן היו מטרות חסרות ערך, חיל-האוויר תקף חמשת אלפים ומאתיים מטרות, אלף ושמונה מאות מהן היו מטרות לדיכוי ירי תלול מסלול - שלא דוכא, אלף מטרות הוגדרו כמטרות פיקוד ושליטה, כשלמעשה מדובר על בתים ריקים של אנשי חמאס, צה"ל השקיע מאמץ, ומאמץ ראוי, על-פי הדין הבינלאומי, לוודא שהבתים ריקים. הדבר נעשה מתוך מחשבה שכאנשי החמאס יצאו ממקום מחבואם, יראו את ההרס שנגרם לבתיהם, ויצטרכו להתמודד עם העובדה שלמשפחותיהם אין איפה לגור, זה יגרום להם להפסיק את הלחימה. זו הייתה אי-הבנה בסיסית של ההיגיון של האויב. אם לא נפתח תפיסה מתוך הכרה של האויב, של העולם שבו הם חיים, בניין הכוח והפעלת הכוח יהיו לשווא.
כשאומרים "תפיסת הביטחון" זה נשמע לאנשים כמו משהו שמתנהל בחדרים האקדמיים, פה במרכז בגין סאדאת או באיזה מרכז אקדמי אחר או במכללה לביטחון לאומי, אבל תפיסת הביטחון זה דבר חי. בלי תפיסת הביטחון אין תפיסת הפעלה לצבא, אין בניין כוח ראוי ואין הפעלת כוח ראויה. צריך להכיר בכך שצה"ל אינו מסוגל לתקן את הטעון תיקון. הרמטכ"ל הנוכחי הוא הרמטכ"ל מרחיק הראות והאמיץ ביותר שהיה לצה"ל מזה עשרות שנים, והוא עושה כברת דרך על-מנת לתקן את הדרוש תיקון. אבל גם הוא יודע שיש מעליו תקרת זכוכית והתיקון אינו יכול לבוא ממנו.
יש לי הערות רבות על מסמך אסטרטגיית צה"ל, אבל הטענה החשובה ביותר שיש לי אליו היא שכתב אותו האיש הלא נכון. את אסטרטגיית תפיסת ההפעלה של צה"ל לא צריך לכתוב הרמטכ"ל; צריך לכתוב אותה שר הביטחון, צריך לכתוב אותה הדרג האזרחי.
התשובה שניתנת למשבר היא טכנולוגיה, טכנולוגיה ועוד טכנולוגיה. אנחנו שומעים את זה פעם אחרי פעם, אבל זה נובע גם מאי-הבנה של האויב ושל עצמנו. כל שינוי בצה"ל, אשר לא יבוא מתוך הכרה של רוחו של צה"ל, ומתוך עיצובו של צה"ל על-פי התפיסה של החברה הישראלית - יכשל.
שתי סוגיות מרכזיות השתנו בעולם מאז שבן גוריון עיצב את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ב-1953 - גם זה לא במסמך רשמי; סוגיית הזמן וסוגיית המרחב. בעבר כיבוש שטח והחזקתו לאורך זמן היו הדרך להכרעת האויב. כיום פעולה כזו הפכה מיתרון לחסרון. זה לא אומר שלא צריך לתמרן, אבל בפועל, הדרג המדיני במדינת ישראל, הנוכחי ואלה שלפניו, חיברו את עניין התמרון לתפיסה שהחברה הישראלית איננה מסוגלת לשאת אבדות והתפיסה הזו שיתקה אותם מלהפעיל כלי אופרטיבי. אפשר לראות זאת היטב במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן. התמרון שאמור להיות כלי בארגז הכלים שלנו הפך למבחן אופי של החברה הישראלית. איבדנו את התמרון ככלי אופרטיבי בגלל סוגיית האבדות ומפני שאנו לא יודעים מה לעשות עם העובדה שהמשמעות של כיבוש שטח והחזקתו לאורך זמן השתנתה. בעיניי יש לזה פתרון מאוד מובהק, צה"ל גדל על תפיסת הפשיטה. תפיסת הפשיטה, פשיטה יכולה להיות של קבוצת חיילים אבל גם של חטיבת שריון או של אוגדת שריון שנעה מהר מאוד בשטח ויוצאת, וכך יש שליטה באלמנט הזמן.
קיצור משך המערכה זו סיסמה שאנחנו שומעים רבות, קיצור משך המערכה הופך להיות חיוני בעיקר כשהאויב בונה מערכה א-סימטרית במובן שהוא כלל אינו תוקף. במבצע צוק איתן האויב תקף את הכוחות שעמדו מולו, עשרים ושניים מתוך שישים ושבעה ההרוגים הצבאיים במבצע צוק איתן נפלו בתוך שטח ישראל, חלקם בהיתקלויות וחלקם באש תלולת מסלול, אבל אם אנחנו מסתכלים על הארסנל שיש לחיזבאללה היום, אנחנו מבינים שקיצור משך המערכה במקרה של התנגשות שלנו מולו הוא קריטי. אם רוצים לקצר את משך המערכה אי-אפשר לנהל אותה כמו שנהלנו אותה עד כה, אי-אפשר להתחיל במכת פתיחה ואז להמתין לראות אם יש תמרון.
אנחנו לא יכולים לנהל את המערכה על-פי מדרגות ומפות של כאב, ואנחנו לא יכולים להתייחס להפעלת הכוח הצבאי כאילו היא עומדת בפני עצמה. הפעלת הכוח הצבאי צריכה להיות סימולטנית לצעדים רבים נוספים. לדוגמה, בעולם הישן המעשה המדיני, ההגעה להסדרה נעשית בתום הלחימה. דוגמה מובהקת לכך היא מלחמת יום הכיפורים: המצב הקשה ביותר היה ב-6 באוקטובר, והדרג המדיני קנה זמן עבור הדרג הצבאי כדי לנסות ולהפוך את המצב. ב-23 באוקטובר התמונה הייתה טובה יותר עבור ישראל ואז הגענו להסדר. מול אויבי הייחוס של צה"ל, אם המעשה המדיני לא יתחיל במקביל ואולי אפילו לפני הפתיחה באש או להידרדרות לתוך המערכה, המערכה לא תסתיים, ראו מלחמת לבנון השנייה, ראו מבצע צוק איתן.
אם אנחנו שמים את הדגש על קיצור משך המערכה נגזרת מזה תפיסת הפעלה של מתי ואיך מפעילים תמרון, ומתי ואיך מפעילים אש, מזה נגזר בניין כוח. בבניין הכוח הנוכחי של צה"ל תמרון מהיר הוא כמעט בלתי אפשרי, מפני שאין על הגבול כוחות ערוכים על-מנת לעשות זאת. השינויים צריכים להגיע מהדרג המדיני שצריך להגדיר מטרות שהן מטרות, כמו ניצחון על האויב, ואני משתמש במילה ניצחון מפני שהמילה הכרעה היא מילה בעייתית למרות שבכל מערכה צריך לבחון גם את האפשרות להכרעת האויב.
מסתבר שמערכות כאלה שמנסות להיות מוגבלות ולהחזיר את ההרתעה - אינן מחזירות את ההרתעה ולאו-דווקא מוגבלות. צריך להגדיר את הניצחון ולחתור אליו במהירות, והדבר החשוב ביותר הוא שזה צריך להיעשות תוך שיח שונה לחלוטין במשולש של הציבור, הדרג הצבאי והדרג המדיני.
סעיף שבע הוא הסעיף המעניין ביותר במסמך אסטרטגיית צה"ל. בסעיף זה הרמטכ"ל מציין מה הציפיות שלו מהדרג המדיני: הוא מצפה שהדרג המדיני יציג בפני צה"ל את הצפיות שלו בפתיחתה של מערכה. חייב להיות שיח בין הדרגים והוא חייב להיות שיח פתוח. השותף השלישי והחשוב ביותר, מפני שבלעדיו הדרג המדיני לא יעשה שינוי - הוא הציבור.
הספר שפרסמתי הוא מצע פוליטי שאני כפוליטיקאי מביא בפני הציבור ואומר לו כיצד לדעתי צריך לנהל את מדיניות הביטחון של ישראל. הציבור בישראל הוא ציבור חכם ופתוח ומרבה להתווכח, הוא מרבה להתווכח על בריאות, דיור, חינוך, מתווה הגז וכו'. בנושא הביטחון, מטעמים היסטוריים, ומטעמים של פחד, הדיון הזה אינו מתקיים והוא גם לא יתקיים לאחר מבצע צוק איתן. אם הציבור לא יתבע מהדרג המדיני להציג בפניו תפיסת ביטחון כתובה וברורה, כפי שנעשה בכל מדינות העולם, הדרג המדיני והדרג הצבאי גם לא ינהלו את השיח הראוי. בלי השיח הראוי הזה השינויים הדרושים והם רבים וגדולים, בדרך שבה אנחנו בונים את הכוח שלנו ומפעילים אותו, לא יצאו אל הפועל ויהיה הרמטכ"ל אמיץ וחכם ככל שיהיה.
