מאז קום המדינה בתש"ח מהווה צה"ל על לוחמיו ומפקדיו, מרכיב חיוני ומרכזי מאין כמוהו בהוויה הישראלית. למפקדי הצבא היו תמיד מהלכים אצל ראשי המדינה כשהגבולות ברורים - הצבא עוסק בלחימה וההגנה על המולדת, סר למרות המדינאים ומבצע החלטותיהם לטובת שמירה על המדינה ועל ביטחונה. מצעדי צה"ל מחדירי הביטחון והגאווה הלאומית, מטסי חיל אויר, תמונות של קצינים ולוחמים במדים מאובקים, נשק על הכתף, בלורית מתנפנפת ולעיתים רטייה עלי עין - היו לחלק מהסיפור של צבא העם. כך גם המלחמות שנכפו עלינו, הקרבות, סיפורי הגבורה ולאסוננו גם משפחת השכול שהלכה וגדלה. מטרות הלחימה היו ברורות, הייתה שותפות מטרה בין רוב היהודים בארץ ישראל ככולם והזיקה בין הצבא למדינתו של העם היהודי המקים בית שלישי בארצו הייתה מובהקת וברורה לכל, קשר בל יינתק.
מפקדי הצבא שרתו את המדינה לפני ואחרי מלחמות, בזמן הפסקות אש ובימי שגרה. במסגרת תפקידם נטלו לא פעם חלק במו"מ - כך בקילומטר המאה ואחד בסיני, כך בקוניטרה, כך על מרפסות אלכסנדריה. המפגשים היו ברגיל לאחר לחימה ובשרות הדרג המדיני. הכול על סמך אינטרסים של המדינה ומסגרת ההגנה עליה מפני אויביה.
בתקופת הסכמי אוסלו החל כרסום רבתי באופן תפקוד צה"ל ומפקדיו. השיח הציבורי בחברה הישראלית החל להשתנות ומקסם השווא של שלום מהיר ושגשוג בעקבותיו החל להשפיע. משנוכח הפיקוד הבכיר לדעת שאיסורים שבעבר היו טאבו לאומי אינם עוד (משא-ומתן עם ארגוני טרור) וכאשר חזון ה"מזרח התיכון החדש" החל ללבוש צורה מדינית ומעשית, החלו לנשוב בצה"ל רוחות אחרות ומסוכנות שבבסיסן גישה חדשה המשנה כמעט מן היסוד מוסכמות, ערכים, אמיתות והבנות עליהן התחנך ועל סמכן פעל צה"ל עד לאותה תקופה.
ממצב בו האויב מזוהה בבירור ומוגדר, הזהות והמאוויים הלאומיים מגובשים, ובהיות תורת הלחימה ומטרות הלחימה מושתתות על אלה, החלה זליגה לעבר מציאות "חדשה" ומדומה, על פיה הכול השתנה. האויב מפעם היה לשותף עמו מממשים חזון חדש והמלחמה הפכה ל"סכסוך אותו יש לנהל". בבסיס תורת הלחימה שהייתה נוהגת החלו לכרסם דוקטרינות חדשות ושפה חדשה, בכללן - "הכלה", "אפקטים", "עצימות נמוכה", "מנופים" "עימות מוגבל" ועוד.... צה"ל החל להטמיע באופנים שונים שבנוסף לייעודו המקורי (הגנת המדינה), ישנה גם פעילות צבאית לא מלחמתית (פצל"מ).
התהליכים הנ"ל לא התרחשו מאליהם. היה כאמור שיח ציבורי חדש, המדינאים בצעו מהפך, צמרת הצבא הושפעה מכל אלה וכך נסללה הדרך לעיצוב מחדש של צה"ל והטייתו לכיוון חדש - פוסט מודרני, אנטי מלחמתי, ליברלי ופתוח ושותף בפועל ל"שוחרי השלום" ושונאי המלחמה.
כך למשל, פעל ברשות ובסמכות הצבא תת-אלוף שמעון נווה (מי שהגדיר עצמו כ"יותר שמאלני מכולם בתפישות הפוליטיות" וכבעל תפישות פוסט מודרניות ואנטי לאומיות), בהדרכת קצינים בכירים תוך הטמעת הגיגיו ותפישותיו החדשניות. לאחר שחרורו מצה"ל הוביל ביחד עם תת-אלוף דב תמרי את המכון לחקר תורת המערכה שאנשיו הדריכו רבים מהקצינים הבכירים באותן שנים. למרות שהשימוש של אנשי המכון במונחים המערבים צבא עם תפישות פילוסופיות ומדיניות קומם עליהם קצינים לא מעטים, זכו אנשי המכון לקשב רב ואהדה אצל שני רמטכ"לים,
שאול מופז ומשה יעלון וכך זכו להפיץ משנתם בקרב רבים מהקצונה הבכירה בצה"ל.
מה עם יצירת הרתעה, ניצחון והכרעה - תשאלו? באותם ימים הוציא המטכ"ל חוברת שכותרתה "עימות מוגבל" ובה נכתב בין היתר כהאי לישנא: "המכשול הראשון שעלינו לצלוח הוא להתגבר על תפישות ומושגים שעליהם חונכנו כדוגמת תפישת ההרתעה וההכרעה, ולהיפתח למובנים אחרים של מושגים אלה ואחרים".
שמות מוכרים מאותם ימים הם האלוף
דן חלוץ שצוטט
כמי שאמר שעל צה"ל "להתנתק מכמה הנחות אנכרוניסטיות", שאול מופז - "במסגרת עימות מוגבל...המילה הכרעה אינה רלוונטית", ועליהם התווספו מפקדים נוספים בדרגות גבוהות אשר אמצו דפוסי החשיבה הנ"ל.
לשינויים אלה שהנם הרסניים ומסוכנים לצה"ל ומשום כך גם למדינת ישראל הנלחמת עדיין על קיומה במרחב ערבי עוין, הייתה השפעה רבה על צה"ל ובתוך צה"ל, השפעה הניכרת עד היום ובמקרים מסוימים אף מתעצמת. יש המתריעים על התהליך אלא שבהיות השיח התקשורתי מעוצב ומנוהל על-ידי גורמים ליברליים, אנטי לאומיים ופלורליסטיים (שלא לדבר על היות חלקם אנטי ציוניים), הרי שקול המתריעים נבלע בתוך ההוויה התרבותית/חברתית.
תמרורי האזהרה מהבהבים בחוזקה ואף היו ברי סמכא שהתריעו עליהם במפורש. דוגמה בולטת היא הקביעה בדוח וינוגרד לפיה "צה"ל לא היה מוכן למלחמה (מלחמת לבנון-ב.ש.) "בין השאר כי בחלק מהדרג המדיני והצבאי התגבשה המחשבה כי עידן המלחמה עבר". נעיר שבעוד שלדרג המדיני "מותר" לחשוב כך ועל זה ייבחן על-ידי הציבור בבחירות, הרי שלדרג הצבאי אסור לחשוב כך, אסור בתכלית האיסור!.
בהמשך סידרה זו נרחיב על השפעת תהליכים אלה על תפקוד הצבא, על המטרות אותן מציב לעצמו הצבא כיום, על חינוך החיילים והמפקדים ועיצוב תודעתם, על הגופים הפוליטיים שהצליחו לחדור לצבא ולבסס בו אחיזה של ממש לשם הנחלת משנותיהם וקידום רעיונותיהם, על פוליטיזציה בצבא, על הנתק הנוצר בין הפיקוד הבכיר לבין החיילים הפיקוד הזוטר ומפקדי השטח, על חוסר האמון והסכנות הנלוות לכך ועל המגמות הנמשכות ואף מתעצמות לעיצוב אופיו ורוחו של צבא הגנה לישראל.
