מאת
מנחם רהט
1.הריטואל חוזר על עצמו, בדיוק כפי פריחת החצב. אלא שהחצב פורח פעם בשנה, בימים אלה של ערב סתיו, ואילו הריטואל הזה ממחזר עצמו אחת למספר חודשים ולפעמים שבועות. שוב נתבשרנו על יוזמה מצידו של ראש הממשלה נתניהו לבדיקת היתכנות בשאלת צירופה של סיעת
המחנה הציוני לקואליציה.
יממה אחת קודם לכן, כבר ידעו העיתונים לספר מפי מדליפים שדאגו להזין אותם במידע לעוס זה, כי נתניהו שוב מתעניין בהרחבת הקואליציה: "גורם בכיר בממשלה גילה כי נתניהו הציע להרצוג 8 תיקים, ועל-רקע זה פשטו אתמול שמועות על הסכם סודי שכבר נסגר בין השניים". רק רגע, לא קראנו את הידיעה הזו מספר פעמים בחודשים האחרונים, וליתר דיוק: כל אימת שענן של משבר איים על לכידות הממשלה?
אז זהו, שכן. זוהי חדשה ישנה, שממוחזרת בשיטת העתק/הדבק, ואין כל חדש תחת השמש. נתניהו יודע שאין כל אפשרות להצטרפות המחנה הציוני לממשלת הימין שלו עם שחקנים הזויים כמו
שלי יחימוביץ,
סתיו שפיר, מירב מיכאל,
זוהיר בהלול,
יוסי יונה ושאר שליחי השמאל החיצוני שהשתלטו עליה מבפנים במהלך של השתלטות עויינת. גם בוז'י הרצוג יודע שעם החבורה הסהרורית הזו הוא יוסיף להתקרר על ספסלי האופוזיציה הצוננים. וגם שותפי הקואליציה – 'כולנו', החרדים,
הבית היהודי ו'
ישראל ביתנו' – יודעים זאת.
והכל זאת, הריטואל חזר כקודמיו: תחילה הדלפות ואחר כך הודאה ברורה מפי נתניהו בפגישתו השבוע עם ראשי סיעות הקואליציה.
2. כבר למקרא ההדלפה הראשונה, עוד בטרם הודה נתניהו במגעים, שאלנו את עצמנו מי מעוניין בידיעה הזו, שפרט לדיבורים אין מאחוריה שום היתכנות? פנינו לכלל הברזל מס' 1 הנלמד בבתיה"ס לתקשורת: כשם שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, כך מאחורי כל ידיעה עיתונאית תמימה, דיווחית בלבד, אפילו יבשה כצנון, עומד מסר נסתר, שנועד להשיג יעד כלשהו; להשפיע/להרתיע/לקדם/לרומם/להשפיל/לזעזע וכל כיוצא באלה, לטובת הגורם האנונימי שמסתתר מאחורי הידיעה.
הקורא הנבון כבר יודע, שידיעה עיתונאית אינה מופיע 'סתם ככה'. מאחוריה יש מי שמעוניין לדחוף אותה קדימה. אל דפי העיתון, אל גלי האתר, אל המירקע. רוצה לומר: כשאתה קורא ידיעה, אתה אמור להבין את המסר הסמוי שהוטמע בה, על-ידי חיפוש האדם או הגורם שמאחורי ההדלפה. עליך להציג תמיד בפני עצמך את שאלת השאלות של התקשורת: את מי נועדה הידיעה הזו לשרת? מי האיש או הגורם העומד מאחוריה? מהו המסר הסמוי שלה?
3. הבה נבחן בעיניים ביקורתיות אלה מקרה מבחן אחד: אופן הפרסום שהעניק העיתון
ידיעות אחרונות, שלא סולח לנתניהו על שפטרונו
שלדון אדלסון יסד את '
ישראל היום' והפך אותו תוך שנים מעטות לעיתון מס' 1 במדינה מבחינת התפוצה, לידיעה המרעישה בעמודו הראשון, עם כותרת מדממת, על כך שנתניהו הישווה בין הורים שכולים שבניהם נפלו להגנת המדינה, לבין הוריו של החייל אליאור אזריה.
לכאורה לגיטימי. ידיעות עומד על משמר האינטרסים של הציבור כולו, ובפרט של ציבור ההורים השכולים. אבל לא. את ידיעות מעניין הציבור כקליפת השום. הוא לא יהסס לפרסם ידיעות שרומסות את טובת הציבור, בכל מובן ועל-פי כל קנה מידה. כל מה שעניין את ידיעות בנושא נתניהו, הוא לחבוט בו בכל הזדמנות, להתלהם מולו בכותרות אדומות, כביכול נוטפות דם, להשחיר את דמותו ולהציגו כאדם קל דעת. הפעם הוא עשה זאת באמצעות ניפוח בלתי רגיל של פרט, שלא היה לו כל בסיס עובדתי.
אפילו העיתונאי שראיין את נתניהו בניו-יורק, והביא לעורכיו את ההשוואה המקוממת (כך ניסח זאת ידיעות), הודה בראיון עיתונאי, כי עריכת הדברים בטלוויזיה הייתה מגמתית, בלתי מיקצועית, באופן שהוציאה את הדברים מהקשרם, ובמלים אחרות: לא היה בסיס להתלהמות של ידיעות, אשר השתית את המיתקפה הזו על חולות נודדים. הוא עצמו, המראיין, נדהם מחוסר הפרופורציה של העיתון, וטען כי אין לו כל ספק, שנתניהו לא התכוון לערוך את ההשוואה המקוממת הזו, וגם אם מדובר באמירה שלא נוסחה היטב, לא היה כל מקום להפיח בה כל כך הרבה רעש וצילצולים. בקיצור, עוד פלופ של ידיעות במלחמת הקודש שהכריז נגד נתניהו בגלל 'ישראל היום'.
4. אחר שהפנמנו שלכל ידיעה 'יש אבא', נחזור להדלפה הראשונה מיום ג' השבוע על המגעים המתחדשים נתניהו-הרצוג. לא כל כך משנה מי הדליף. ייתכן שלשכת ראש הממשלה. ייתכן שאחת מלשכות שרי הבית היהודי. כך או כך ברור, שתפקידה היה להרתיע את הבית היהודי מפרישה מהממשלה על-רקע החרבת עמונה, ולהבהיר לסיעה ולבוחריה כי את מקומם יתפסו בממשלה שרי המחנה הציוני – בוז'י,
ציפי לבני,
עמיר פרץ, אולי גם שלי יחימוביץ' ואחרים, שיקלו על נתניהו ליישם את תפיסתו (שלא הוכחשה עד כה) שאת עמונה יש להחריב.
תזכורת: למרות שהמועד הסופי שקבע הבג"ץ להחרבת עמונה הולך וקרב, ולמרות התסיסה הגוברת במחנה הציונות הדתית כנגד החורבן הכפוי, נמנע ראש הממשלה
בנימין נתניהו מלגעת התפוח האדמה הלוהט שעל השולחן. אבל למעשה הוא כבר הביע עמדתו, בעד החרבת עמונה. כבר לפני 4 שנים, כשח"כ דאז
זבולון אורלב העלה את הצעת חוק ההסדרה, שנועד להכשיר בדיעבד את עמונה ושאר שכונות ויישובים שנבנו
בתום לב על קרקע שיש לה טוענים ערביים לבעלות – התנגד לחוק בתוקף רב, עד כדי איומי הדחה, ראש הממשלה (דאז ודהיום) בנימין נתניהו.
כבר בחודשים הראשונים של 2012 הביע נתניהו התנגדות נחרצת בוועדת השרים לענייני חקיקה, אף שהיה בה רוב נחרץ לטובת החוק. משגכך הודיע נתניהו ששר שיצביע בעד החוק – יודח. חד וחלק. במלים אחרות: נתניהו בעד החרבת עמונה. אורלב החליט למרות הכל להביע את הצעת החוק לקריאה טרומית, ב-6.6.12. הצעת החוק להסדרת עמונה – שעסקה בחוק אנושי, מוסרי, יהודי וציוני מאין כמותם - זכתה בתמיכת 22 ח"כים בלבד. 69 התנגדו לחוק, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הימין
לימור לבנת,
גדעון סער ו
גלעד ארדן, וגם שר החוץ דאז
אביגדור ליברמן – כולם אבירי הימין הלאומי, יעני! – שהורה לסיעתו להצביע כאיש אחד נגד החוק (רק ח"כ דודו רותם ז"ל הצביע בעד החוק).
שאר השרים הלאומיים דאז,
עוזי לנדאו, יולי אדלשטייו, דני הרשקוביץ, וסגני השרים
איוב קרא,
גילה גמליאל ו
לאה נס, וכן שרי
ש"ס, העדיפו שלא להסתכן, ונעדרו מן ההצבעה ובכך הצילו את עורם, אך תרמו בדיעבד את קולותיהם בהיעדרם, נגד החוק הצודק הזה.
5. אלא שמאז חלפו ארבע שנים ומועד החורבן קרב והולך. סיעת הבית היהודי כבר אינה יכולה לשבת על הגדר בחיבוק ידיים, מצד אחד, וגם אינה מעוניינת לנטוש את מעמדה הבכיר בממשלה, מצד שני. ומצד שלישי, השטח הולך ותוסס, עד כשי מרד גלוי בהננהגת הבית היהודי, המואשמת ע"י המתיישבים, בהיעדר רגישות למצוקת שולחיהם אל הכנסת והממשלה.
חברי סיעת הבית היהודי למדו את גודל האכזבה מאדישותם בביקור בעמונה שנועד לעודד את התושבים. הם מצאו עצמם תחת מיתקפה עזה של מורת רוח וגידופים מנומסים והאשמות על ישיבתם בממשלה בחיבוק ידיים כאילו הדבר אינו נוגע לבוחריהם מן הגרעין הקשה. כל אימת שאחד הח"כים פתח פיו, הוא נתקל בהתפרצויות כואבות לתוך דבריו. סגן שר הביטחון אלי בן דהן אף נאלץ לקטוע דבריו ולרדת מן הבימה בבושת פנים, לאחר שסינן אי-אלו מלים על מאמצי הסיעה להסרת רוע גזירת הבג"ץ.
6. אם לחזור לסוגיית ההדלפה, ברור שזו הגיעה (עוד לפני שנתניהו שטח את יוזמת צירוף בוז'י על השולחן) מלשכת רה"מ או מלשכת שרי הבית היהודי. אלה גם אלה אינם מעוניינים בפרישת הבית היהודי. לא בשל אהבת יתר שרוחש נתניהו לבית היהודי. בהחלט לא. אבל לפחות שלא ייראה שהוא מעדיף את בוז'י על פני בנט-שקד, לאחר שהוא אישית חיזר בבחירות אחרי מצביעי הבית היהודי וקרא להם לתמוך בו, בטענה שהוא ייצג אותם נאמנה בכנסת ובממשלה.
מתוך שיחות עם בכירים בלשכות שרי הבית היהודי, לפני ימים אחדים (טרם ההדלפה), למדנו שהם כמובן בעד הותרת עמונה על מקומה אך נוטים להתנגד לחוק, מפני ש"אינם מאמינים בו". השר בנט מדבר על הצורך בהסדר כולל ולא נקודתי. השרה שקד מדברת על ההמצאה (הבלתי ישימה בעליל) של היועהמ"ש להעתקת עמונה בעשרות או מאות מטרים לקרקעות שהם בגדר נכסי נפקדים.
אין ספק כאמור שהם בעד הותרת עמונה על תחילה אבל "מחפשים פתרון יעיל אחר". מה נותר אפוא לעשות, בין חיפוש אחד למשנהו? להצהיר במענה לכל שאלה בסוגיה כואבת זו, שהם בעד חוק ההסדרה. סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. מין של מפד"ל'ניקיות ישנה, שכנראה טרם פסה מן העולם ועיקרה שמירה על הכיסא המיניסטריאלי באמצעות הפחדות שאנו עלולים להפסיד את כל העולמות. סוג של טקטיקה שנועדה להזכיר לכל המתלהמים בימין, שאי-אפשר להשיג הכל גם כשיושבים בממשלה הכי לאומית בתולדות המדינה, ושאסור לשבור את הכלים כפי ששברו בזמנם גאולה כהן ויובל נאמן שהפילו ב-1992 את ראש הממשלה
יצחק שמיר בשל השתתפותו בוועידת מדריד, וקיבלו במקומו בבחירות הבאות את רבין-פרס ואת אוסלו, וכל השאר היסטוריה מדממת של 1,600 קרבנות שלום אוסלו.
