להפסיק פסטיבל הנצחת פרס באיבו

עוד לא מלאו שבעה ימים למותו של שמעון פרס וכבר "מבקשת" משפחתו של שמעון פרס, להנציח זכרו בדרך של קריאת נתיבי איילון, על שמו של פרס. בידיעה שפרסם, איציק וולף, ערב החג ("מחלקה ראשונה" - 2.10.2016) נכתב, כי שר התחבורה, ישראל כ"ץ, הודיע, ערב החג, כי מיד לאחר סיום השבעה על הנשיא לשעבר, שמעון פרס, יבחן הוא, האם לקרוא לנתיבי איילון שבתל אביב על שמו של שמעון פרס, או לדחות בקשה זו של משפחת פרס. בידיעה זו נכתב עוד, כי על-פי הודעת שר התחבורה, ישראל כ"ץ נמסר, כי המהלך ייבחן יחד עם משפחת פרס, על-פי בקשת המשפחה. לדברי שר התחבורה, בני משפחת פרס טענו בפניו, כי הנשיא המנוח, שכיהן כשר התחבורה בשנות השבעים של המאה הקודמת, הגה תוכנית הסבת נחל איילון ואת סלילת נתיב התחבורה המרכזי בגוש-דן. ובכן בואו וניתן לעובדות האמיתיות והנכונות לומר דברן, קודם שיוחלט לנכס נתיבי איילון ל"טובת" הנצחת זכרו של שמעון פרס, שעה שעל-פי הנתונים והעובדות היבשות, דומה שאין מקום להנציח זכרו של פרס בקריאת נתיבי איילון על שמו של שמעון פרס ולא על שמם של אחרים, שדומה הדבר שהם זכאים לכך, יותר משמעון פרס, עם מותו. והנה העובדות האמיתיות, בקשר להקמת נתיבי איילון, ללא שיפוץ וללא טיוח עובדות אלה. עוד בשנת החמישים של המאה הקודמת, הועלה הרעיון לנצל ואדי מוסררה לצרכי תחבורה, במסגרת פרויקט חציית תל אביב, אולם אך ורק בשנת 1964 החליטה הממשלה על קידום המיזם. בשנת 1967 נעשתה בדיקת היתכנות וכדאיות כלכלית ובעקבותיה התקבל מלווה של 20 מיליון דולר מהבנק העולמי. הפעולות הראשונות שנעשו היו הסדרת נחל האיילון בתוך תעלה לאחר שמשך שנים, הציף הוא שכונות תל אביב. כבר מראשית תוכנן המיזם לכלול כביש שיגיע עד חדרה. שרי התחבורה שכיהנו בשנים 1950-1970 היו: דב יוסף, דוד צבי פנקס, יוסף ספיר, זלמן ארן, משה כרמל, יצחק בן אהרון, ישראל בר-יהודה ועזר ויצמן. כל אחד מאישים אלה זכאי - אם יוכל להסב שמם של נתיבי איילון על שם אישיות כל שהיא - שיונצח שמו כקשור לנתיבי איילון, קודם לשמעון פרס ששימש שר תחבורה, אך ורק משנת 1970 ואילך. "חברת נתיבי איילון" שהוקמה בשנת 1970, כדי להקים נתיבי תחבורה על ואדי מוסררה, הינה בבעלות שווה של ממשלת ישראל ועיריית תל אביב. בשנת 1978, בהקמת כביש 1 לירושלים, חובר הכביש לתחילת מחלף קיבוץ גלויות. שר התחבורה, אותה שנה, יה חיים קורפו. באפריל 1982 נפתח הקטע הראשון של הכביש בין מחלף השלום להלכה. שר התחבורה, אותה שנה, היה חיים קורפו. קטע הכביש המרכזי נפתח סופית לתנועה ביולי 1991 עם חנוכת קטע רוקח-גלילות. שר התחבורה, אותה שנה, היה משה קצב. ב-25 בינואר 2005 נחנך הקטע הדרומי של הכביש עם פתיחת מחלפי דב הוז ויוספטל. שר התחבורה, אותה שנה, היה מאיר שטרית. הנחת מסילות הרכבת בקטע הדרומי הסתיימה וקו הרכבת נפתח לתנועה בחודש ספטמבר 2011. שר התחבורה והבטיחות בדרכים, אותה שנה, היה ישראל כ"ץ.

להבדיל ממעורבותו החלקית והבלתי ייחודית, של שמעון פרס ז"ל, בקשר להקמת נתיבי איילון, המיוחסת על-ידי שארי שמעון פרס (ככלל הנאה מחמת טעות גרידא או מחמת אי-ידיעת העובדות לאמיתן ולאשורן) לפרס, הרי מי שדאג לקידום הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב שיסודה ברעיון שהגה פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית באופן דווקני, - היה מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס.. אין כל ספק שהוא שפרס היה מעורב, ראשו ורובו, בהקמת "בית החרושת לטקסטיל", שבדימונה. שמו של פרס נקשר בקשר הדוק ל"עמימות הגרעינית", בכל הקשור לקריה זו ולכור האטומי המצוי בה - לפי מקורות זרים - מאז הקמת קריה זו ועד ימינו אנו.

אם יש מקום וצורך להנציח זכרו של שמעון פרס - המונצח כבר שנים הרבה, באמצעות הקמת "מרכז פרס לשלום", מאז שנת 1996 ואילך - הרי יש להנציחו בקריאת הקריה למחקר גרעיני - נגב, על שמו. אין ספק שהנצחת פרס, באמצעות הסבת נתיבי איילון וקריאתם על שמו, הינה "סקסית" יותר ופופולרית יותר, מאשר הנצחתו בקריאת קריית מחקר גרעיני, המצויה וממוקמת, במקום המרוחק ממרכזה של ארץ - בדימונה, על שמו. אין כל סיבה שבעולם, לקרוא נתיבי איילון, על שם פרס, שאין לו כל עדיפות בקשר לכך, על פני שמונת שרי התחבורה שקדמו לו וחמשת שרי התחבורה שכיהנו בתפקידם זה, אחריו. דווקא בתקופת שרי תחבורה אלה ולא בתקופת כהונתו של פרס, כשר תחבורה, התקיימו אירועים משמעותיים, בקשר להתקדמות פרויקט " נתיבי איילון", כמצוטט וכמתואר לעיל.

אגב אזכור שמו של "מרכז פרס לשלום", רואים אנו חובה לציין - שעה שמבקשים להנציח זכרו של פרס, במרחב הציבורי - כי מרכז לשלום זה, המנציח שמו, באופן תמידי וקבוע, שמרכז זה החליט - לפני מספר שנים - שלא לשלב ההצגה 'כדור שלג' בביקור קבוצת הכדורגל של ברצלונה, בארץ. לפי דיווח, שפורסם בשעתו, בעיתון 'ישראל היום', הרי לאחר שנודע שקבוצת כדורגל זו צפויה להגיע לביקור בארץ, פנתה שרי אריה, המנהלת האמנותית של תיאטרון השעה שהפיק ההצגה, למרכז פרס לשלום והציעה לשלב ההצגה בביקורו של כוכב הכדורגל, ליונל מסי, בארץ. היא הציעה להעלות הצגה חגיגית בנוכחות כוכב כדורגל ארגנטינאי זה ולצידו ילדים יהודים ופלשתינים שיצפו בה, יחדיו.

מתברר כמפורט בעיתון זה כי אנשי מרכז פרס לשלום הגיבו בהתלהבות ליוזמה ושלחו נציגים לצפות בהצגה, ממנה התרשמו לחיוב. לאחר מכן - כמפורט בדואר אלקטרוני שכתב דביר זיוון, מנהל מחלקת הספורט של מרכז פרס לשלום - דחה המרכז יוזמה זו, בטענה לפיה: "היינו שמחים להביא להצגה את כל הילדים היהודים, אך יש בעיה. אנחנו לא עושים פעילות חד-לאומית. קשה לנו להביא את הילדים הפלשתינים להצגה שאומרת 'מדינת היהודים'. לצערי, לא נוכל לשתף פעולה". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש).

בואו נצטט בפני ילדיו של פרס, המבקשים להנציח שמו במרחב הציבורי, בדרך של הפיכת "נתיבי איילון" ל"נתיבי פרס" קטע מהכרזת מגילת העצמאות, שפורסמה בעיתון רשמי מס' 1 של הממשלה הזמנית בתאריך ה אייר תש"ח (14.5.1948) בעמ' 1 לעיתון רשמי זה ולפיו: " ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש). האם גם בהכרזה זו יש פגיעה ברגשות הפלשתינים, לאור ההכרזה החד-לאומית במגילת העצמאות?

אולי אפשר נסתפק במצב דברים רגיש זה בהנצחת זכרו של פרס ב"מרכז פרס לשלום" ונמנע הנצחתו, במרחב הציבורי של מי שאנשיו ומנציחי דרכו ה"מורשתית", מתנגדים ל"פעילות חד-לאומית", אשר עלולה לפגוע ברגישות הפלשתינים, רחמנא ליצלן. כבר הרחבנו דברים, לעניין "מורשת" הכזב של רבין פרס, במקום אחר ובעבר ("מחלקה ראשונה"- תאריך 2.10.2016) ואין אנו רואים עוד, להרחיב דברים, לעניין זה.

דרך אגב, מי מחליט על הנצחת זכרו של פרס במרחב הציבורי, השייך לכולנו? שר התחבורה והבטיחות בדרכים, ישראל כ"ץ? ממשלת ישראל? האם אין זה נכון וראוי לקבוע קריטריונים ברורים וחד-משמעים, מי רשאי להיות מונצח? מה הם הקריטריונים להנצחה? והאם יש להנציח, מי שדמותו ותדמיתו הציבורית שנויה במחלוקת?

לא ניכנס לשאלה הטעונה, אם פרס היה מדינאי או סתם פוליטיקאי קצר רוח וקצר ראות, שסיכן קיומה של מדינת ישראל, כמדינה ריבונית ועצמאית. די שנבין מה "ערכם" האמיתי של הסכמי אוסלו, בגינם "זכה" פרס לפרס נובל לשלום עם רבין ויחד עם יאסר ערפאת. כן, כן, אכן, כן. זה אותו ערפאת שבתאריך 23 במאי 1994 אמר בנאום יוהנסבורג - כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו כי ירושלים היא בירת פלשתין הנצחית ויש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, כמו-גם, כי הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, שהיה הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש והפר אותו

לפי נוהל "חבצלת" זכאי שמעון פרס כראש ממשלה וכנשיא, לשעבר לטקסי אשכבה ממלכתי המתקיים, בדרך כלל, במשכן נשיאי ישראל, משכן הכנסת, "גן הורדים" או במקום אחר לפי החלטת ועדת השרים ובתיאום עם המשפחה, כמו גם להלוויה ממלכתית ולקבורה, בחלקת גדולי האומה, בהר הרצל או בהר הזיתים או מקום אחר, לפי רצון המשפחה או לפי החלטת הממשלה. שום הוראת נוהל ושום הוראת חוק, אינם מחייבים הנצחת זכרו של ראש ממשלה או נשיא לשעבר ובוודאי ובוודאי שלא במקום פרטני ודווקני לפי גחמת ורצון משפחת הנפטר, בכל הכבוד הראוי.

אולי במצב הדברים הרגיש שנוצר לאחר מותו של פרס, עדיף להסתפק בהנצחתו הקיימת, ממילא, ב"מרכז פרס לשלום" ולהימנע מהנצחתו כליל במרחב הציבורי. ואם מתעקשים על הנצחת פרס במרחב הציבורי, הרי יש לעשות זאת בקריאת "הקריה למחקר גרעיני - נגב", על שמו וקריה זו, בלבד! שמעון פרס ז"ל אינו יוסף חיים ברנר ואין יצחק רבין, להבדיל ויש להפסיק פסטיבל ההנצחה - ובמרחב הציבורי! המאיים לשטוף אותנו ולהתרגש עלינו, בקרוב, ובעודו באיבו. בואו נחזור לפרופורציות ראויות ויפה - יפה שעה אחת קודם.