נתפרסם, שהיועץ המשפטי לממשלה הזהיר שחקיקת "חוק ההסדרה", האמורה למנוע החרבת התנחלויות שהוקמו על אדמות פרטיות, תביא קץ על הדמוקרטיה ותפגע בזכות הקניין. זה הזמן לתת מבט לאחור, לפרשה מתקופת "ישראל היפה" לפני שהושחתה כביכול על-ידי "הכיבוש"("הכיבוש" - הכוונה תמיד לכיבושי 1967, לא לכל כיבוש אחר). כוונתי לסאגה המשפטית של הכפר המרוני אקרית.
צה"ל נכנס לכפר ב-1948 ואחרי שבוע הורה לתושבים לפנותו "לשבועיים", מנימוקי ביטחון. התושבים צייתו והתפנו. השלטונות לא התכחשו להבטחה להחזירם, אך פשוט לא קיימו אותה. העקורים חיכו עד שנת 1951 ופנו לבג"ץ, שהתיר להם לחזור. אולם הממשלה סירבה למלא אחר צו-בג"ץ וטענה בפשטות - 'אי-אפשר', בגלל הקרבה לגבול הלבנוני.
ממשלה זו (בראשות
דוד בן-גוריון, 16 שנים לפני "הכיבוש"..) לא הסתפקה בכך ושלחה לעקורים "צווי יציאה", כדי להכשיר את הגירוש. על כך חזרו אנשי אקרית ועתרו לבג"ץ, אך עתירתם נדחתה.
תקדים בעייתי
ב-1953 הפקיעה הממשלה את אדמות הכפרים אקרית ובירעם ורשמה אותן על שם המדינה, ואף שלחה את חיל-האוויר שהפציץ והחריב את הכפר, לבד מן הכניסיה. 5,000 דונם הוכרזו כשמורת טבע ועל היתר הוקמו הקבוץ ברעם, המושב דובב, ועוד. ליתר ביטחון הוסיפו "צו סגירה" ואיסור כניסה לכפר. ב-1972 החליטה הממשלה רשמית, שלא להחזיר את המגורשים. ב-1981 הוגש בג"ץ שלישי, ונדחה. ב-1993 מינתה ממשלת רבין את ועדת ליבאי שהמליצה להתיר לתושביםלחזור אל 1,200 דונמים, אך מההמלצה לא יצא כלום. ב-1997 חזרו ועתרו לבג"ץ לביטול ההפקעה והסתמכו על ההבטחה השלטונית לתת להם לשוב, ושוב נדחו. השופטת
דליה דורנר נימקה בין היתר שהממשלה רשאית שלא לקיים את 'הבטחתה השלטונית', מפני שהחזרת העקורים תהווה תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה (דורנר ידועה כאייקון של ליברליות ותקינות שלטונית).
ומאקרית לעמונה. "בהפוך על הפוך" עומדת כאן בפני
אביחי מנדלבליט תמונת ראי של אקרית: איך מצד אחד התעלמו מפסיקת בג"ץ ואיך, מאידך-גיסא, בג"ץ ב-3 מתוך 4 החלטות לא היסס לפגוע בזכויות קנייניות ובהבטחות שלטוניות לטובת שיקולים לאומיים- ממלכתיים.
ואיזה מהפך עבר על בג"ץ, שהיום הוא נוקט גם מול בעיות קיומיות הנוגעות לארץ ישראל ולמתיישביה - בכלל ההרסני Fiat iustitia, pereat mundus: "ייעשה צדק, ייחרב העולם", ומה קרה לממשלות "הימין" של ימינו שביכולת הכרעה אינן אפילו צל חיוור של ממשלות השמאל.
דוח ועדת השופט
אדמונד לוי מבקר קשות את הממשלה והבג"ץ בו כיהן, בכל הנוגע למה שמצטייר כמדיניות של דיכוי המתנחלים:
"אשם 'אי החוקיות' שבהקמת היישובים רובץ על הממשלה... כיצד היא יכולה להתייצב ולטעון
בניקיון כפיים כי המתיישבים פעלו שלא כדין, וכי יש להגיב על כך בהריסת מה שנבנה ללא היתר"? ...אין לבג"ץ "כלים לבירורן של שאלות שבעובדה... גם אם מוכחת בעלות פרטית בקרקעות... יש לתת את הדעת ... לפתרונות נוספים, עדיפים על פינוי והריסה, לדוגמה תשלום פיצוי..."
לפני היועץ המשפטי מונחים הדוח הזה והצעת "חוק ההסדרה" של הח"כים מועלם-רפאלי, קיש סלומינסקי, המסדירה הפקעה תמורת מתן קרקע חילופית וגם פיצויים כספיים לבעלי הקרקע, יחד עם פקיעת צווי ההריסה התלויים ועומדים.
היועץ יצטרך להשיב, מה ההבדל בין אקרית לעמונה והוא ימצא שהצעת חוק ההסדרה אנושית ונדיבה בהרבה ממה שהוצע לעקורי אקרית.
