הטיעון שאני רוצה להציג בפניכם היום הוא שהאקטיביזם השיפוטי כבר מת, ואז הוא הומצא מחדש. הוחזר לתחיה בידי פוליטיקאים חסרי אחריות, שבמקום לעשות את העבודה שלהם, הולכים לבית המשפט, מגישים עתירות פופולריות שהציבור מאוד אוהב, בידיעה ברורה שהן לא יתקבלו. ברור להם שלא יתקבלו, ברור להם, אבל הם לא רוצים שהם יתקבלו.
הם רוצים להגיד, "אני יודע מה לעשות, אני יודע איך לפתור את הבעיות שלכם, אבל בית המשפט עצר אותי. הוא אשם. הכל באשמתו."
מי שהחזיר את האקטיביזם השיפוטי לתחיה לא היו תומכיו, אלא דווקא מתנגדיו החריפים ביותר. הם החזירו אותו לחיינו, מפני שהם זקוקים לו. הם צריכים אותו. הם צריכים שיהיה להם את מי להאשים.
הם צריכים שיהיה מי שיעצור את ההצעות שלהם - הצעות פופוליסטיות, מסוכנות ובלתי ניתנות לביצוע - כדי שהם יוכלו להמשיך להציע אותן ולגרוף מחיאות כפיים במרכז המפלגה וברשתות החברתיות. הם צריכים אותו מפני שהם יודעים שבית המשפט תמיד יהיה המבוגר האחראי. אין לו ברירה אלא להיות המבוגר האחראי, אז הם משתמשים בו כדי לפרוק מעליהם את האחריות.
את כל סוגי האחריות. אחריות לאומית, מחויבות לדין הבינלאומי, מחויבות למה שיוצא להם מהפה.
התנגדתי ואני עדיין מתנגד לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של
כבוד השופט
אהרן ברק. לא נכון בעיני שהכל שפיט. לא נכון בעיני שבית המשפט העליון ישנה סדרי עולם בעודו פועל על-פי "מבחן האדם הסביר" - הגדרה מעורפלת, סובייקטיבית לגמרי, שהכנסת מעולם לא הכניסה לספר החוקים.
לא נכון בעיני שתופר הפרדת הרשויות - הבסיס המקודש של השיטה הדמוקרטית - ורשות אחת תשים עצמה מעל האחרות.
אלא שאף אחד מהדברים האלה אינו קורה היום. למעשה, אף אחד מהדברים האלה לא קורה כבר יותר מעשר שנים.
נשיאים כמו כבוד השופט גרוניס והנשיאה המכהנת היום, כבוד השופטת נאור, הם לא אקטיביסטים, לא בהצהרה ולא במעשה. "אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב", קבע השופט גרוניס, בזמן שטען - בדעת יחיד - שלבית המשפט אסור להתערב בחוק טל. את העיקרון הזה הוא המשיך בשורה ארוכה של פסקי דין ובעיקר בדרך בה הוביל את בית המשפט העליון בתקופת נשיאותו.
אתם יודעים מה היה המעשה הראשון, ביומה הראשון, של השופטת נאור על כס המשפט כשופטת צעירה? היא פסלה את עצמה מלדון במקרה של תושבי ימית שהפגינו מול בית ראש ה
ממשלה מנחם בגין. למה? מפני שבעלה, אריה נאור, היה מזכירו של אותו בגין. זאת השמאלנית הגדולה שעליה מתנפלים היום? זאת האקטיביסטית שמתנפלים עליה שרים בממשלה בשיניים חשופות?
האישה שהסנדק של בנה האחד היה מנחם בגין, והסנדק של בנה השני היה הרב צבי יהודה קוק, אבי-אבות גוש אמונים. זו השופטת שסירבה להתערב ב"חוק האזרחות", שסירבה להתערב ב"חוק טל", שכתבה את המילים, "אין למתוח את פרשנותנו לכבוד-האדם מעבר לנדרש."
אני מגן עליה, ובאותה נשימה אני עושה לה עכשיו עוול בכתב ההגנה הזה. אני עושה לה עוול ועושה לנו עוול, מפני שאני נופל למלכודת. ברגע שאני עומד פה ומסביר לכם את בית המשפט העליון במונחים פוליטיים, על סקאלה פוליטית, אני נופל למלכודת. מפני שזה בדיוק מה שרוצים הפוליטיקאים שתוקפים את בית המשפט - דיון פוליטי. הם רוצים אותו, כי הם תמיד ינצחו בדיון כזה. זה המגרש שלהם. הם גוררים שחמטאים למשחק כדורגל.
כי בית המשפט כבול. יש עליו את שלשלאות החוק ואת אזיקי הנוהל התקין. אם הוא לא יענה להם, הוא מפסיד. אם הוא כן יענה להם, הוא מפסיק להיות בית משפט והופך להיות אחד מהם. אז הוא לא עונה להם, והוא מפסיד. הרי הפוליטיקאים תמיד יהיו הראשונים להגיב, מפני שבית המשפט צריך לבחון כל בעיה לעומקה ואסור לו לתת תשובות מהמותן.
הפוליטיקאים תמיד יהיו ב'פרונט', כי שופטים לא מתראיינים. המריבה הפוליטית המושלמת: הפוליטיקאים מדברים, והצד השני יושב עם פלסטר על הפה.
פעם אחת בשנה האחרונה, פעם אחת, השתחררה תגובה אחת של השופטת נאור. לא תגובה מתוכננת, אלא רק תסכול שכבר לא מצא דרך להישאר מתחת למכסה.
זה היה כשבפעם המי-יודע-כמה היא גילתה שחזר אל שולחנה מתווה הפשרה בכותל המערבי בין המדינה לבין הרפורמים והקונסרבטיבים. אחרי שסוכם, אחרי שלובן, אחרי שנידון במשך שנים, אחרי שמזכיר הממשלה, ורב הכותל, והמפלגות החרדיות וראש הממשלה - כולם הגיעו לקו הסיום. הגיעו לפשרה. עשו את הדבר הבלתי-אפשרי בישראל 2016, מצאו את דרך האמצע ההגיונית והמתונה בין כל צרחות הקיצוניים.
סגרו, חתמו, הודיעו ליהדות העולם שיש פתרון. אחרי כל זה, שני אתרי אינטרנט חרדים הקימו מהומה, וכולם נבהלו מעצמם, נבהלו מזה שהשלטון הישראלי לרגע אחד, לרגע קטן אחד, התנהג באמת כמו שלטון, הודיעו שהכל מוקפא והחזירו את העניין לבית המשפט. וכשהשופטת נאור גילתה ששוב זה מונח על שולחנה, ששוב אומרים לה "שיש מחלוקות" על מה שהיה סגור וגמור וחתום, היא לא הצליחה להתאפק ואמרה בדיון:
"הדברים נסחבים עד בלי קץ ועד בלי גבול. אילו מחלוקות?" היא שאלה, "עשו מתווה, עשו תקנות - מה זה מחלוקות? למה לא מסיימים את העניין הזה?" והיא הוסיפה שהעניין מועבר לדיון משפטי, "כדי השופטים יוציאו (להם) את הערמונים מהאש."
בול! זה בדיוק העניין. הם לא רוצים שבית המשפט יפתור להם בעיה. הם לא רוצים שבית המשפט יפסוק הלכה. הם רוצים שבית המשפט - סליחה, תיקון, הם מאלצים את בית המשפט - לפתור להם בעיה פוליטית. הם עלו על שיטה. על הטריק הפוליטי המושלם:
במקום המשימה המפרכת, הלא מתגמלת וכפוית הטובה של למשול, למשול - התפקיד שלהם. במקום להיכנס למטבח ולקחת החלטות קשות ולא פופולריות, או להגיע לפשרות שיעצבנו את הקיצוניים בחצר האחורית שלהם, הם אומרים, "בית המשפט העליון אשם." אנחנו רצינו. אנחנו ניסינו. הוא מנע מאתנו.
ואם זו לא טענה חצופה מספיק, כששואלים אותם למה בעצם בית המשפט פוסק פעם אחר פעם נגדם, הם לא אומרים את האמת, "מפני שפעם אחר פעם הבאנו בפניו עתירות שידענו שנפסיד בהן כי הן לא חוקיות". הם אומרים, "מפני שבית המשפט הוא פוליטי. לא אנחנו. אנחנו מדינאים. אנחנו אידיאולוגים. בית המשפט העליון הוא הפוליטיקאי. המניעים שלנו נאצלים וטהורים (כידוע פוליטיקאים ישראלים מונעים רק ממניעים נאצלים וטהורים....), הפוליטיקאי בסיפור הוא בית המשפט."
הטריק הפוליטי המושלם. בית המשפט פוסק פעם אחר פעם נגדם מפני שבכוונת-מכוון הם מביאים בפניו סוגיות שהם יודעים היטב שבהן לא תהיה לו ברירה אלא לפסוק נגדם.
הם יודעים את זה. שלא יהיה לכם ספק שהם יודעים. הרי ממשלת ישראל היא משרד עורכי הדין הגדול במדינת ישראל. הם מקבלים ייעוץ משפטי מקיף, ברור, החלטי. זה רק לא מעניין אותם, מפני שהם לא מחפשים נצחון משפטי, הם רוצים להפסיד ואז לעשות סיבוב פוליטי על גבו של בית המשפט והדרך הכי קלה לעשות את זה, היא להגיש עתירות שהם יודעים שלא יתקבלו.
אני חתום על הצעת חוק, שהגשתי השנה יחד עם השר ישראל כ"ץ, יו"ר הקואליציה חבר הכנסת
דוד ביטן, וראש השב"כ לשעבר חבר הכנסת
יעקב פרי. הצעה שמאפשרת גירוש של משפחות מחבלים שהן תומכות טרור. הגשנו את הצעת החוק הזו, כי היום אין חוק כזה. היום החוק לא מאפשר את התהליך. ואני מאמין שזה כלי יעיל - אולי ברוטאלי, אבל יעיל - במלחמה בטרור.
העולם יצעק ויצווח כי זה סותר את סעיף 49 באמנת ז'נווה הרביעית, אבל אני חושב שבמקרה הזה שווה לנו לספוג את המחאה. השבדים והדנים לא יקבעו לנו איך להילחם בטרור.
אבל עד שההצעה הזו תעבור, החוק הקיים לא מאפשר גירוש משפחות כזה. הסיבה שאני יודע שהחוק הקיים לא מאפשר את זה, היא שבהיותי חבר קבינט, בממשלה הקודמת, קיבלנו על זה הסבר משפטי מקיף, מסודר, חד וברור.
אנשי היועץ המשפטי לממשלה אמרו לנו, "אתם רוצים לגרש, לכו תחוקקו חוק מתאים. אחרת בג"ץ לא יוכל לאשר צעד כזה."
ואז במרץ האחרון, באחד משיאי גל פיגועי הדקירה, ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו כותב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה. שזה כבר תמוה, הרי הם מדברים חמש פעמים ביום, אבל התוכן הוא תמוה בהרבה.
"הנידון:", כותב ראש הממשלה, "הרחקת משפחות מחבלים.... אבקש את חוות דעתך המשפטית לאפשרות הליך הרחקת בני משפחה המסייעים לטרור לרצועת עזה. אני סבור שהשימוש בכלי זה יביא לצמצום משמעותי בפעולות הטרור נגד מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. בברכה, בנימין נתניהו."
היית איתי בחדר..... היית איתי בחדר כשהיועץ המשפטי הסביר שזה בלתי אפשרי ובג"ץ לא יוכל לאשר את זה. אתה יודע שיש הצעת חוק. הנחנו אותה על שולחן הכנסת ב-7 למרס 2016, בדיוק שבועיים קודם. לא היית בחו"ל, נאמת באותו יום בכנסת. למה לשלוח מכתב כזה? למה לשאול שאלה שאתה יודע עליה את התשובה? כי זה - בדיוק - הטריק הפוליטי המושלם.
במקום לתת תשובות. במקום לתת תשובות כואבות וחלקן לא נעימות. במקום להגיד שתפקידה של הממשלה - התפקיד המורכב וכפוי הטובה שלה - הוא לייצר איזון מתמיד בין הכוח הצבאי להיותנו מדינת חוק. בין הצורך לפעול בקשיחות נחרצת לבין הצורך לשמור על הלגיטימיות שלנו מול העולם. בין העוצמה שלנו כריבון לבין העוצמה שלנו כדמוקרטיה. כל הדבר הגדול הזה שבפשטות נקרא - להיות ממשלה, למשול, לעשות את העבודה. במקום זה ראש ממשלת ישראל אומר: יש לי את התשובה, אני יודע להביא ל"צמצום משמעותי בפעולות הטרור נגד מדינת ישראל", אבל אני לא יכול לבצע את זה. בג"ץ לא מרשה לי. מה זה אומר, בג"ץ לא מרשה לי? בג"ץ מונע את צמצום הטרור וילדים ימותו, ואזרחים ימותו, וההרתעה והביטחון ייפגעו בגלל בג"ץ? זו לא האשמה חמורה, זו האשמה מסוכנת. זו האשמה מסוכנת, ובעיקר זו האשמה שממשלה אחראית לא יכולה להרשות לעצמה לטעון.
אותה שיטה, אותו טריק, מופעל בימים אלה בפרשת פינוי עמונה. ראש הממשלה, שריו הבכירים, כולם הודיעו בקולם שאין ברירה, צריך לפנות את עמונה. ראש הממשלה הבטיח את זה בשיחה למזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי, אמר את זה למצלמה בראיון בערוץ 20.
אלא שאז קרתה להם תקלה פוליטית. קרה להם הדבר האחרון שהם מוכנים שיקרה להם: עקפו אותם מימין.
25 ח"כים ושרים של הליכוד חתמו על עצומה נגד פינוי עמונה. אלקין,
יריב לוין,
מירי רגב, יו"ר הכנסת אדלשטיין - אגב, חידוש בתולדות הפוליטיקה העולמית, שרים חותמים על עצומות נגד הממשלה שבה הם יושבים.
אז נתניהו ושריו הפעילו את הטריק. הם התכנסו בחדר, ניהלו ישיבה כל כך סודית שאין עיתונאי בארץ שלא שמע עליה, ואז הוציאו הודעה שהם הולכים לפנות לבג"ץ בדרישה - לא בבקשה, בקשה זה לחלשים, בדרישה - לדחות את פינוי עמונה בחצי שנה.
והם יודעים שאין לדרישה הזו שום בסיס משפטי. הם יודעים כי איתם בחדר ישב היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, שהסביר להם יותר מפעם אחת שאין שום סיבה משפטית לדחיה נוספת.
והם יודעים שבג"ץ כבר נתן להם את כל הדחיות האפשריות.
עמונה הייתה אמורה להיות מפונה עד סוף 2012. נתניהו כבר היה ראש ממשלה. הם ביקשו דחייה. בלי סיבה. קיבלו דחייה עד השלושים לאפריל 2013. שוב ביקשו דחייה, קיבלו דחייה עד 15 ליולי, בית המשפט כתב, "לפנים משורת הדין ניתנת ארכה אחרונה". לא הפריע להם. ביקשו דחייה נוספת. סחבו את זה עד דצמבר 2014.
בדצמבר 2014 לנשיא בית המשפט העליון דאז השופט גרוניס נמאס. הוא כתב החלטה. הוא אמר להם, במקום לתת לכם עוד כמה חודשים, אני נותן לכם שנתיים. שנתיים! עד סוף 2016. קחו שנתיים אבל הצו הזה הוא "מוחלט". זו המילה שהוא השתמש בה בפסק הדין, לא רק חלוט, גם מוחלט. אל תבואו יותר. אבל עכשיו הם באים. עברו שנתיים, ועכשיו הם באים.
כי יש להם שתי ברירות, ושתיהן טובות יותר מאשר למלא את צו בית המשפט, מאשר לציית לחוק. אפשרות אחת, קלושה, שבית המשפט שוב יכנע, והם ייצאו גיבורים. במשך ששה חודשים הם יהיו גיבורים כי הם כופפו את בית המשפט, והחלישו אותו, והבהירו לציבור שהם לא סופרים אותו. אפשרות שניה, והיא האפשרות הסבירה, והם יודעים שזו האפשרות הסבירה, היא שבית המשפט יגיד להם, "עד כאן. יש גבול. לא תקבלו דחייה נוספת."
ואז לא הם אשמים, בית המשפט אשם. הם יוכלו ללכת לטלוויזיה ולהגיד, "אנחנו ניסינו. אנחנו עשינו הכל. בית המשפט אשם. הוא זה שמפנה את עמונה, לא אנחנו, אנחנו לא קשורים לעניין."
אתם כן קשורים לעניין. תפקידה של הממשלה, תפקידו של ראש הממשלה, הוא לפעול במסגרת החוק, או לשנות את החוק. לא להתבכיין על החוק. לא להאשים את החוק בזה שהוא לא עושה את העבודה שלו והציבור לא מרוצה מהתוצאות.
זה נכון לגבי גירוש משפחות מחבלים, זה היה נכון לגבי הרס בתי מחבלים - עוד צעד שאני תומך בו ותמכתי בו גם בקבינט. זה היה נכון לגבי העובדה שבג"ץ מעולם לא פסל את מתווה הגז, הוא רק הואשם על-ידי הממשלה שהוא פסל אותו כדי שהם לא יצטרכו להסביר למה הם לא מצליחים להשיג רוב בכנסת.
זה נכון לגבי עמונה וזה היה נכון לגבי בתי דריינוף בבית אל. בכל המקרים האלה, ועוד רבים אחרים, עמדה ממול מערכת משפטית חסרת אונים, שידעה שעושים בה שימוש לא הגון ולא הוגן, אבל לא יכולה הייתה להגיב. בכל המקרים האלה היה מעורב בג"ץ שמרני, זהיר, שעשה כל מאמץ לבוא לקראת המדינה, למרות שידע שהממשלה ממש לא רוצה שיבואו לקראתה.
הממשלה רצתה רק להפעיל את הטריק: במקום להתייצב בפני הקיצונים, במקום לעשות פעולות לא פופולריות, היא הסתתרה מאחורי בג"ץ. היא אמרה לקיצונים, למפרי החוק, לאנשי ה-D9, "אני רוצה. אני אתכם. בג"ץ אשם. הוא זה שלא נתן לי."
במקום תפיסת עולם, במקום לקחת עליהם את כובד האחריות הלאומית שלשמה נבחרו, הם מציעים לציבור עולם פשטני, קל להבנה. "עין תחת עין" הוא דבר קל להבנה. כשהדם רותח, כשילדים יהודים נפגעים, אנחנו רוצים נקמה. אנחנו רוצים שיכאב לצד השני. אנחנו רוצים שיסירו מעלינו את החוקים. אנחנו רוצים דם ואש ותמרות עשן. כך בדיוק, אבל בדיוק, היה נראה העולם אילמלא היה קיים החוק. כך הייתה נראית ישראל אלמלא היה קיים בעולם חוק ומשפט. אנחנו לא צריכים ללכת רחוק כדי לדעת את זה. אנחנו רואים את זה סביבנו, כאן במזרח התיכון, כל יום. אנחנו רואים מה קורה למדינות שאין בהן חוק ואין בהן סדר ואין בהן בית משפט עצמאי וחזק.
מלבד העובדה שהטריק הפוליטי המושלם - להאשים את בית המשפט - מאפשר לממשלה להשתמט מחובותיה, זה טיעון הרסני לחברה הישראלית.
יש היום בישראל הרבה מאוד אנשים, הרבה יותר מדי אנשים, קיצונים מימין וקיצונים משמאל, שנמאס להם מהדמוקרטיה. נמאס להם מהדמוקרטיה. כל העול הזה של שלטון החוק נראה להם מוגזם. הם מחפשים פתרונות אחרים. הסיבה שזה מה שהם מרגישים, היא שזה מה שהממשלה שלהם מאותתת להם - שהחוק הוא לא מה שמציל אותנו, החוק הוא לא מה שנותן מסגרת לחיינו ומאפשר לנו קיום משותף - החוק הוא עול.
החוק הוא נידנוד מיותר שבלעדיו הממשלה הזו הייתה הופכת מיד לביצועיסטית בחסד עליון ומעניקה לנו גן עדן עלי אדמות.
שופט בית המשפט העליון האמריקני לואי ברנדייס, שהיה אגב יהודי חם וציוני נלהב, אמר פעם: "אם הממשלה היא זו שמפירה את החוק, היא מולידה את הבוז לחוק; היא מזמינה כל אדם לעשות חוק לעצמו; היא מזמינה אנרכיה."
לא נמאס לנו מהדמוקרטיה. לא נמאס לנו מהחוק. כן נמאס לנו מפוליטיקאים חסרי אחריות שעסוקים רק בעצמם.
