לא שק-ד בעליון

"לא תעשה עוול במשפט לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך". (ויקרא יט' 15) "התקדים חונט את העיקרון" (בנימין די'זראלי)

השרה שקד נגד הנשיאה נאור

4 שופטים עליונים עומדים להכנס למערכת במהלך שנת 2017. 4 שופטים עליונים יכולים לקבוע את הלך הרוח המשפטי במדינה לעשור הקרוב ולקבוע את איכות השלטון. העיתוי של ההצעה לשינוי אינו מקרי. צריך להיות תמים, כדי לחשוב שמינוי כה מאסיבי עם פוטנציאל לתקופה ארוכה, מגיע באופן מקרי. במשפט המקריות, היא נדירה וזה לא המקרה. השיטה הקודמת הייתה נהוגה שני עשורים ובכירי המשפטנים במדינה כולל שופטים עליונים ושרי משפטים בעבר, שבחו, הללו ופיארו את השיטה, כאחת הטובות והמאוזנות בעולם המשפט העולמי. שינוי השיטה על-ידי השר גדעון סער, שנתן לשופטי העליון, בפועל זכות וטו על המינויים בוועדה, בה יש להם נציגות של שלושה שופטים מאוד התאימה להם, מצאה חן בעיניהם, במיוחד הכוח להחליט מי יהיו השופטים בעליון.

מינוי למחוזי והעליון

שופטי העליון בוועדה, לא מתערבים בדרך כלל במינויים בערכאות נמוכות (שלום, תעבורה וכדו'), עניינם העיקרי היה בעיקר בשופטים במחוזי ומעל לכל ובעיקר בשופטים בעליון, בו שלט העיקרון הישן והחם של חבר מביא חבר, ועקרון של שופטים מאותו מליה חברתי, אך בעיקר מאותו קו מחשבה. להערכתי, הנקודה המרכזית עליה נלחמים הצדדים, זה לא מה שרץ בתקשורת, אלא מה יהיה הקו המוביל בעליון. כל נשיא בעליון רוצה צוות שיעבוד אותו בצורה הרמונית ויראה את רוב הסוגיות המשפטיות עין בעין. השיטה הקודמת הישנה, של בחירת שופטים בוועדה ברוב רגיל, לאמור, ברוב של 5 מתוך 9 הרבה יותר מאוזן ומאפשר בחירת שופטים, מרבדים שונים ממקורות שונים, כמו השוק הפרטי, עצמאים, ולא רק מהאקדמיה או פרקליטות או קידומים מבתי משפט. המגמה של חזרה לשיטה הישנה, מאפשרת יותר גיוון בבחירה ויותר שופטים שלא הולכים בתלם הרוב, שופטים ייחודיים, פורצי דרך, מייצגי ציבורים חדשים ורחבים יותר, ועל כך למעשה עיקר המאבק בין שקד לנאור. מעניין שאותם אישים, משפטנים ופוליטיקאים ששבחו את השיטה הקודמת, עכשיו מתנגדים לה בטענות סרק של פגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק והרצון לפגוע בבית משפט העליון.

ארה"ב, דמוקרטיה וותיקה ושיטה וותיקה

לא לשכוח, ארה"ב דמוקרטיה של 250 שנה, בחירת שופטי העליון נעשית על-ידי הנשיא המכהן (לאחר שימוע בסנט), ולרוב הוא מינוי בעל כיוון משפטי התואם את ערכי המפלגה המכהנת, עם חריגים המחויבים לפעמים מכישוריו המיוחדים המשפטיים של המועמד. מעניין שבארה"ב הקטנה, אין טענות של פגיעה בדמוקרטיה ופגיעה בעליון או בשלטון החוק, אז אולי כדי ללמוד מכך.

המהלך הלא נאור של הנשיאה נאור

להזכיר לציבור ולמבקרים למיניהם, שהרצון לשנות את שיטת המינויים כבר הועלתה בעבר מספר פעמים, כולל הגדלת מספר החברים בוועדה, כדי להחליש את כוח השופטים, ואז הטענה הייתה פוליטיזציה של הוועדה וטענות דומות. המכתב של נאור הוא בבחינת חרם או הקפאת היחסים על שרת המשפטים והוא מהלך בהחלט לא נאור, אלא גובל בניסיון לשמור על כוח, בדרך לא הוגנת תוך איומים על שר נבחר בממשלה שהוא בבחינת ההיררכיה, לא פחות מנשיאת העליון, ובעיקר שבשיטה של הפרדת רשויות, אין לנשיאת העליון עדיפות על שרת המשפטים והעליון, בעיקרו צריך לפרש את החוקים ולא לקבוע חוקים חדשים, שזה תפקידו ההיסטורי של בית המחוקקים, לאמור: בישראל הכנסת.

לסיכום:

שרת המשפטים לא עשתה במקרה זה שום מהלך תקדימי או מהפכני, או מהלך שיש בו פגיעה כלשהי בדמוקרטיה או בשלטון החוק. זכותה של שרת המשפטים להציע שיטה שבה המינויים יהיו יותר גמישים, יותר נגישים לציבורים משפטיים הולמים לתפקיד שפיטה שייצגו את כוח העם ורצון העם. הנושא הכריזמטי פרופ' ברק, שהיה גם יועץ משפטי לממשלה, נבחר בשיטה הישנה, שלפני תיקון סער, וכך גם רוב השופטים בעליון. הנשיא פרופ' ברק היה בזמנו נגד השינוי בוועדה ונלחם על כך בחירוף נפש, כולל מינוי שופטים בעלי "אג'נדה", כגון: פרופ' רות גביזון ושרת המשפטים ציפי לבני. ההתנגדות של ציפי לבני כנגד שקד בנוסח "הגיעו מים עד נפש", היא ממש מגוחכת אבל זאת הפוליטיקה המזגזגת במיטבה.