בספר של ההיסטוריון ואן לון, "סיפור האנושות", בפרק על המהפכה הצרפתית, הוא מביא את התיאור הבא: באולם הנשפים של ארמון ורסיי, רקדה האצולה הצרפתית. ואז נשמעו קולות: אש בוערת מתחת לרצפה, כי מתחת לרצפה הצטברה זוהמה של דורות. אבל המחוללים לא שמעו והצעקות גברו, והמחוללים המשיכו בריקודם. הקולות הפכו לשאגה ואז פרצו לשונות האש מעל לרצפה ומילאו את כל האולם, והמהפכה פרצה.
זה מה שקרה לכל החזאים והפרשנים והסוקרים. הם לא יכלו לראות את האש, הם לא יכלו לחשוב על ניצחון של טראמפ, כי כל עולמם היה נגד החשיבה הזאת, ואוזניהם היו אטומות ועיניהם כהות לכל בדל של סימן לטובת טראמפ. היהירות והביטחון העצמי שהפגינו, עיוורו אותם עוד יותר. אין חדש תחת השמש.
המאבק האמיתי לדעתי בבחירות הללו היה על זהותה ודמותה של ארה"ב או במילים אחרות: המאבק על מורשת אובמה. לא לחינם הנשיא אובמה (בניגוד לכל נשיא מכהן אחר בעבר) נטל עם רעייתו חלק פעיל בבחירות. הוא אפילו הצהיר בפני קהל אפרו-אמריקני, בצפון קרולינה, כי עליהם להצביע בעד הילארי, כי אם לא, אזי מורשתו תלך לאיבוד.
מקצת מרכיבים ממורשת אובמה, כפי שאני מבין אותה:
ראשית ומעל לכל, תרבות ה"פוליטיקלי קורקט". זה אומר קודם כל שהאזרח כלוא בתוך מכונה המייצרת עבורו מכבסת מילים ומושגים מקודשים, שאסור לו לסטות מהם. המילים והמושגים הללו צריכים לעצב את דעותיו של האזרח על-פי רצון האליטות המקדשות את ה"פוליטיקלי קורקט". תפקיד התקשורת הוא יותר לקדם את הרעיונות ה"נכונים" מאשר לדווח בצורה אוביקטיבית. האליטות הן אבות ה"פוליטיקלי קורקט".
בתרבות הזאת טובת החברה באה לפני טובת הפרט. טובת הכלל היא זאת שתתרום לפרט. בתרבות הזאת ישנם "חזקים" ו"מדכאים", וישנם "חלשים" ומדוכאים". חובה להחליש את החזקים ולחזק את החלשים גם אם אינם צודקים.
שנית, האיסלאם הוא כוח גדול, רודף שלום ודתו דת שלום. עדיפים "אחים מוסלמים" מתונים כבעלי ברית על-פני רודנים נאמנים לארה"ב.
שלישית, "אובמה קר". אבטחת רפואה לכל אזרחי ארה"ב. אובמה הצליח במה שנשיאים אמריקנים רבים ניסו לפניו ולא הצליחו. להערכתי, חרף המגרעות שלה, זאת המורשת המוחשית היקרה ביותר לאובמה.
רביעית, מדיניות הגירה ליברלית וחתירה להעניק חנינה ל-12 מיליון איש שנולדו למהגרים בלתי חוקיים בארה"ב, ולהפכם לאזרחי ארה"ב. זה בער בעצמותיו ותקוותו הייתה שהילארי תכניס לבית המשפט העליון שופטת כלבבו, ואז יוכל בית המשפט העליון להכשיר את החנינה, ולהוסיף למעשה מיליוני קולות למפלגה הדמוקרטית ולשנות עוד יותר את המאזן הדמוגרפי לרעת האדם הלבן.
חמישית, ארה"ב אינה מובילה יותר את העולם, אינה רוצה בכך. היא יותר זורמת עם הצד ההיסטורי "הנכון", מאשר מנסה להשפיע עליו ולעצבו. הרוב שהשיג טראמפ מייצג את כל אותם פרטים וארגונים בחברה האמריקנית שנקעה נפשם מתרבות "הפוליטיקלי קורקט" הכובלת, שרואים בזר סכנה לפרנסתם וזהותם. זאת, לדעתי הצבעת מחאה, המשקפת מגמה גלובלית.
במובן זה נראה לי, שתוצאות הבחירות הם בבחינת תחילתו של "אביב אמריקני", על צדדיו הטובים והרעים. האם זה מביא סוף לעידן ה"פוליטיקלי קורקט?". איני סבור כך. אבל הוא נתן לו מכה חזקה. האליטות של ה"פוליטיקלי קורקט" לא ירימו ידיים, ישיבו מלחמה, תהיה ריאקציה. לדעתי זהו התהליך. והשאלה הכי מסקרנת במסגרת הזאת: מה יעשה אובמה ב-60 ימי השלטון שנותרו לו? בין השאר ישאיר "מורשת קטנטנה" שלילית לישראל בדמות החלטה במועצת הביטחון?
