האהבה והאהדה השופעות בלב למתיישבי חבל עזה, אינן יכולות למחות את ההכרה כי אכן, כדברי חלק מהמבקרים גם באתר זה, חלק מהדברים היו על גבול הפורנוגרפיה.
כמובן, לא במובן הרגיל של הביטוי, שחלילה לי מלייחסו לציבור שוחר-צניעות כמו מתיישבי חבל עזה, אלא במובן של מיצג חושפני-קיטשי, המיועד לגירוי של חושים טבעיים ונורמליים והמביא בגודש מוגזם להקהיית אותם חושים.
פורנוגרפיה, להבדיל מסתם מציצנות, שבה הקורבן אינו משתתף ביודעין בסצינה, נעשית בשיתוף-פעולה מצד הקורבן. לצערי, אין מנוס מלציין כי חלק מהקורבנות שיתפו פעולה במיצגים קיטשיים, על גבול הפורנוגרפיה. לא התקשורת יצרה את הפורנוגרפיה, אלא הקורבנות, בהשאלה, התפשטו ביוזמתם והזמינו את התקשורת לצלמם במערומיהם. האומנם ציפה מישהו באמת כי הצלמים והכתבים לא יעוטו על המחזה? הרי המציג נועד במיוחד למשוך את תשומת ליבם.
זו הפעם, באופן חריג, צדק אמנון דנקנר במאמר המערכת שלו ב"מעריב", ביום 18.8.05, שבו טען כי הציבור הדתי-לאומי מרבה בקיטש. קיטש בביטויים, קיטש באיומים ובתיאורים - כמו הטענה שבהפגנה האחרונה השתתפו 350 אלף איש - וקיטש במיצגים (לדעתי זהו חלק מהצעקנות הישראלית המפורסמת, שאינה מיוחדת לציבור זה ורוב הישראלים נגועים בה עד לשד עצמותיהם).
לא רק הציבור כך, אלא למרבה הצער גם חלק מרבניו וממנהיגיו. הכבוד העמוק שאני רוחש לרבני הציבור הזה, אינו יכול להשתיק את הביקורת על דברי חלק מהם, כמו אמירתו האומללה של הרב מרדכי אליהו "היה לא תהיה", שבה הפך עצמו במו-פיו למתנבא שהכזיב בתוך פרק-זמן קצר. לעניות דעתי, ובמלוא הענווה כלפי הרב אליהו, לא היה בכך "להגדיל תורה ולהאדירה", אלא לכל היותר להרחיק אולי חלק מהציבור מהתורה, כלומר ההיפך ממשאלתו של הרב.
למרות העוול, האסון הלאומי, עידוד האויב, הדיכוי, העריצות, הבגידה ורמיסת כל כלל דמוקרטי, הכרוכים בעקירה מחבל עזה, בשום פנים ואופן אי-אפשר להציגה כפרק ב' של השואה. אי-אפשר, ולדעתי אסור בתכלית האיסור, להציג את חיילי צה"ל ואת השוטרים כמהדורה ב' של ס"ס וגסטפו (למרות המדים השחורים החדשים של חלק מהשוטרים, שיוזמם אף הוא חסר כל הבנה וחוש-מידה). לא לאושוויץ הובלו הנעקרים, אלא אל בין אחיהם, הגם שחלק מהאחים הללו מלאי שנאה, אי-הבנה, בוז ושמחה-לאיד.
המשפחה שהציגה את מצג הילד היהודי, המרים ידיו אל מול חיילי ס"ס ועל בגדו טלאי צהוב, השתתפה לעניות דעתי במיצג פורנוגרפי-קיטשי מבחיל, מקומם ומיותר לחלוטין. בבקשם למשוך את תשומת-ליבם של הצופים בעולם ובישראל, וכתוצאה מכך את אהדתם, השיגו בני אותה משפחה את הרושם ההפוך. לבד מאנשים שהקיטש כבר שטף ועיוות את מוחם, גם בני-אדם שליבם כולו עם המתיישבים, כמוני, לא יכלו שלא לסלוד מהמיצג, שטעמו היה כטעמה של כוס תה שנמהלו בה עשרים כפיות סוכר.
הוא הדין בהורים שניסו כביכול להשליך את תינוקותיהם או למסרם לידי החיילים, במשתוללים ובמכי השוטרים על הגגות, ובשאר מחזות-קיטש מביכים שלא הוסיפו כבוד, אהדה, הסברה, חינוך ציוני או הישג אחר כלשהו, לעניין הציוני שהמציגים רוצים בקידומו. הרי לא את האוהדים והמשוכנעים-ממילא רצו לשכנע, אלא את האדישים ואת העוינים, אך הללו הורחקו עוד יותר.
אם ביקשו העקורים להותיר בלב רואיהם רושם שיועיל לעניינם הציוני, הצליחו בכך אך ורק אלה שנמנעו מקללות, מצרחות, מאלימות, מביזוי עצמי, ממיצגים זולים ומפיתולי-דג בידי החיילים. מאחר שהתוצאה הסופית, כלומר השתלטות הצבא והמשטרה, היתה ידועה וברורה מראש, דווקא אלה שביקשו לסיים בתפילה או בטקס אחר כלשהו, ולאחר-מכן הלכו על רגליהם אל האוטובוס - עם דמעות בעיניהם או בלעדיהן אך בשקט מכובד - דווקא הם השיגו את מבוקשם.
באורח אירוני, המיצגים הקיטשיים שראינו ביומיים האחרונים בחבל עזה, השיגו את ההיפך ממה שקיוו לו משתתפיהם ואוהדיהם. בעקירה הבאה, שלאסוננו אינה רחוקה כאשר אלה הם מנהיגינו, מלאכתם של העוקרים תהא קלה בהרבה מזו שהיתה כאן, ושוב לא יספיק הקיטש הפורנוגרפי של התבצרות ואיומים ברובה M-16, או הושטת תינוק לקצין נבוך וצרחות באוזניו שיקח את הילד. יהיה צורך במנה גדושה-שבעתיים של קיטש פורנוגרפי, ואני מתחלחל למחשבה לאלה מחוזות יוביל הדמיון הקיטשי-פורנוגרפי בפעם הבאה. אני מקווה שהסצנריו לא יהיה התאבדות המונית.
