החגים כבר חלפו ביעף. עוד לא סיימנו עם הסליחות, וכבר צריך לפרק את הסוכות. כל המסעדות שהספיקו להקים סוכות שעומדות למחצה, מתנדנדות עם הרוח, כבר ארזו את הסוכה ואיתם את מבצעי החג. רק כתמי השמן שנזלו להם משקיות האשפה מבניין מגוריי, בפסים ארוכים מדלת הכניסה ועד לפח האשפה המרוחק, שם מוטלות להן השקיות כמה ימים, מזכירים את ארוחות החג והמנגלים. עד שיבוא הגשם וינסה למחוק את הכתמים. את הרושם שמשאירה מטבוחה טובה, קשה אפילו לגשם למחוק.
8.10.1996 - עשרים שנה. עשרים שנה חלפו להם מאז גיוסי לצה"ל. אלו היו ימים סוערים. קצת אחרי עלייתו של נתניהו לשלטון בפעם הראשונה. איש צעיר ורהוט, שעשה את הלא יאומן. הוא ניצח את
שמעון פרס חצי שנה לאחר רצח רבין. יש כאלו שלא סלחו לו על זה עד היום. ימים שלוו בפיגועי תופת לא מעטים. בפורים ובשמחת תורה. בתל אביב ובירושלים. באותם ימים, היו את ברי המזל, כמוני למשל, שהתגייסו לאחר החגים, והרוויחו עוד כמה ימים של משפחה, והיו את אלו שהתגייסו בחודש יולי עוד לפני החגים. מספיק היו להן שלושה חודשים כדי להגדיר את המתגייסים כ"וותיקים", מול אלו שבאו אחריהם. מספיק ותיקים כדי לתת עצות ולהנחיל תושיות.
מיד לאחר סיום הלימודים, יצאנו לטיול לצפון של שמיניסטים, טועים בנחל יהודייה ומנסים לחסוך עוד כמה שקלים לפני הצבא. מי דיבר אז על חו"ל, ומי חשב בכלל על מלון? ולמי היו הורים שיכלו להעסיק אותנו במפעל? חיפשנו עבודה בניקוי שמשות וניקוי חומרים רעילים. יש כאלו שנשארו שם עד היום. דור חדש של עבדים ישנים. נערים שמקצצים את הבלורית הארוכה והופכים למספר.
התכנסנו לבית החייל שבבאר שבע. בלי הורים, כי לא רציתי להיות מובך. ואז מסתבר שרק אני הגעתי בלי הורים. בלי אורז ובלי סוכר ובלי סבתא שתברך. בלי חברה שתבכה. הגעתי עם אח וחבר שהתעקשו להגיע, ועשו בצדק. יש פעמים שאנו מתעקשים שההורים שלנו לא יגיעו לטקסי הסיום בטירונות ובלימודים, ובכך אנו חוטאים פעמיים - להם ולנו.
מבאר שבע באוטובוסים עד לשערי הבקו"ם. התחיילות והקיטבג המפורסם. ובבקו"ם מקבלים את המנילה המפורסמת. אותו דף גדול שנועד לעזור לך לבחור את השיבוץ שלך. ופתאום לראשונה, אני מגלה את מה שעוד אגלה הרבה פעמים בצבא - שההיגיון לא התגייס יחד איתי, וכנראה לא התגייס או יתגייס אף פעם.
בעוד שהמנילה שהגיעה אליי לפני הגיוס סיפרה לי שאני מתאים ליחידות המודיעין וחיל-האוויר, המנילה החדשה סיפרה לי את סיפורם של נערים יוצאי עיירות פיתוח. אתה מתאים לתחזוקה וחימוש. צריך לבחור בין להיות נהג לאפסנאי. פתאום אתה מגלה שלתעודת הבגרות שלך, אין כל כך משמעות. שעם תעודת הבגרות שלך, עם כל אחוזי ההצלחה הגבוהים של השכבה, ועם כל הסטטיסטיקות הגדולות, אין מה לעשות בצבא ואין מה לעשות איתה גם לאחר מכן. מכינה. שם עדין לזה שלא ידעו לתת לך את הכלים הנכונים לחיי אוניברסיטה.
אחר כך הסתבר לי, שדווקא די הצלחתי במבחני ההתאמה לצבא הנקראים קב"א. אבל קיבלתי רק 53 מתוך 56 נקודות. "אתה צריך להבין" הסביר לי מי שעבד באותו מקום אבחון, וביקש שלא אדבר על זה, "הורים לא אקדמאים ותושבי עיר פיתוח זה דברים שמורידים לך נקודות".
אז עוד לא דיברו על אפליה מתקנת ולא אמרו בקול את מה שכולם חשבו. שנתיים לפני שאיש אחד - מזרחי,
שאול מופז שמו, שלא עבר את בה"ד 1 פעמיים, הפך להיות רמטכ"ל. נערים ונערות ממקומות פריפריאליים, בעיקר אלו שאינם לוחמים, היו מיועדים בגדול רק למקום אחד. לא לאותם מקומות שנשלחו בני הקיבוצים, ולא לאותם מקומות המיועדים למי שגר במרכז.
וכמו בצבא, גם למנילה הזו, לא היה קשר למה שהתרחש לאחר מכן. בפגישה עם קצין המיון הסתבר, שמחזור הגיוס שלי בכלל מיועד להיות גיוס למשטרה הצבאית. ללכת לחפש את החברים שלך מהשכונה. ואלוקי אבי בעזרי. קצין המיון הדתי שישב מולי, כנראה איש מילואים שבליבו עדיין הגיון, הבחין אבחן ובנשימה כבדה, כמעט בלחישה אמר, "יש גם כאלו שהולכים לרבנות הצבאית". הסכמתי. אלא מה.
זו הפעם הראשונה שהכיפה שעל ראשי ייעדה אותי לתפקיד הדתי התורן. זה יחזור על עצמו עוד כמה פעמים בחיים, עד היום. לדתי יש רק תפקיד אחד - רבנות. המהפכה של ישיבות ההסדר ו"כיבושם" את יחידות העילית, לא הגיעה לסתם דתיים כמוני מדימונה.
ומהבקו"ם לטירונות בניצנים. למפקדים שגדולים ממך רק בחצי שנה, וצועקים עליך, פוגעים בך, נותנים לך להרגיש כאילו לא היית אדם. הכוח משחית. ומשם, סיום טירונות בלי הורים כמובן, לקורס מש"קי דת. להבין שהנה גם כאן, כשצריך לשבץ חיילים יש צבע ויש העדפה. יש קידום מהיר לבנים של רבנים ואחים של רבנים צבאיים אחרים. כבר אז ידענו, מי יגיע לקצונה ומי ייזרק למדבר - תרתי משמע - לשלוש שנים.
עשרים שנה אחרי. עשרים שנה לשירות של שלוש שנים, עם קצינים ומפקדים שונים. נגד שלא יודע ונגד שמנסה לפגוע. קצין טוב לב וקצין מרושע שאהב לנופף רק בטופס אחד, אותו טופס תלונה מספר 630. המשחקים האלו לחצו על חייל אחד מאילת הרחוקה, והוא החליט שהוא לא ממשיך. החול יישא את העבר.
לשרת עם מפקדים טובים יותר וטובים פחות. בתוך מסגרת בלי רגש. עם חוסר הערכה ותיעוב כלפי כל מי שמייצג קצת אמונה. עם התנגשויות דווקא עם אלו שחבשו כיפה כמוך, אבל חשבו שאתה לא משלהם. לא למדת בהסדר, לא בישיבה תיכונית. סתם דתי.
לקום בשתיים בלילה ובחושך מוחלט לצאת לשמור על מכולה רחוקה מהבסיס, על מתקן שלא עובד, על נשקיה. לישון בחדר המשמר עם אפוד שמשמש ככרית, ריחות לא נעימים, וחיילים שנוחרים לך לתוך האוזן. לעלות בקשר פעם אחר פעם, כדי שישלחו מישהו שיחליף אותך ולדעת שהם לא באמת דואגים שמישהו יחליף אותך. עד היום, כשקר וגשום אני חושב על אלו שנמצאים במקומות הללו. מנסים לשווא לא להירטב.
לסגור שבתות וחגים, יחד עם אנשים שלא היה סיכוי בעולם שתפגוש אותם, בטח שלא תבלה איתם שבת שלמה. לדעת שיש תפקידים בצבא, ויש אנשים בצבא, שהיה ניתן לוותר עליהם כבר מזמן. לדעת שיש חיילים שמסודרים יותר ממך כי יש להם אח אחות אימא אבא.
אז מי שמע על הסרט "אפס ביחסי אנוש", שממחיש בצורה טובה את חייהם של חיילי המפקדה. להם אין את הילת הלוחמים, ואין את מנוחת חיילי הקריה. רק על סרט אחד שמעתי אז - "האח של דריקס". חיילת אחת שאלה מה אני עושה ועניתי לה. "ואתה מרגיש כמו בסרט"? היא שאלה. לא ידעתי על מה היא מדברת.
צפיתי בו לא מזמן. הוא מספר על חייו של מש"ק דת. היום קוראים לזה רכז מורשת. חייל ממוצא אשכנזי דווקא. סרט קצר פרי עטו של
אמנון דנקנר. החיים הם כמו סרט, לפעמים נכון ולפעמים הפוך.
היו גם רגעים משעשעים בתוך כל התקופה הבלתי נגמרת ההיא. את החבר הטוב שלא היה רואה ממטר, אבל באמת לא רואה בכלל, והיינו צריכים להוליך אותו לבונקר החשוך, בתקווה שהוא לא יירה במישהו או בנו בטעות, מחוסר אבחנה נכונה. הפעם ההיא שאני וחבר נרדמנו בשמירה, והתעוררנו כשאנו מכוסים בשלג לבן.
הפעם ההיא שקצין לוחם אחד, שערך עם חייליו ניווט באזור השמירה, רצה שלא נפחד ובא לומר לנו שלא ניבהל. רק שלא ממש היה אכפת לנו. אני ישבתי לקרוא ספר וחברי - קצין בעצמו לאחר כמה שנים, בכלל ישן.
את הרס"ר ההוא שהתעקש להדגים לנו פעם אחר פעם איך אפשר לנקות את בור הניקוז של הביוב ולא שם לב שהוא עושה את זה כמה שנים כל בוקר. את הפעם ההיא ששיחקנו "חי צומח דומם", ומישהו התעקש שז'נבה כותבים ב-שין. לך תתווכח.
לא אשכח לעולם שאת תפילות יום כיפור ההוא שבו נשארתי לשמירות, התפללתי בזכות אותו אדם חילוני למהדרין, שהקפיד להדגיש לי את חילוניותו. הביט בי ואמר "לך, אל תחליף אותי בעמדה, אני אשמור במקומך 8 שעות. גם ככה אני לא מתפלל". הייתי שמח לומר לכם שמאז הוא חזר בתשובה או משהו דומה, כמו אותם סיפורים של עלוני השבת, אבל לא נפגשנו מאז שהשתחררתי. תודתי נתונה לו עד היום.
את התרגיל הגדול שעשינו בצפון, לקראת סיום שירותי ואני כבר סמל ראשון, דרגה שחיילי סדיר מעריכים. בעת שכולם ישבו לאכול על האש, אני העדפתי לישון באוהל. מפקד היחידה סבר שאיני שומע אותו ואמר "עדיף שאלו לא יצטרפו". למחרת הוא שאל מדוע לא הגעתי לפריסה ושהייתי חסר לו.
"תדע כל אם עבריה...."
וכאילו צחוק הגורל-אני שלא יכולתי לסבול עוד רגע אחד יותר מידי בשירותי הצבאי, עוד ממשיך ברצון והתנדבות לעשות מילואים כאילו מנסה לתקן.
בחול המועד סוכות ערכתי פריסה בסוכה של הבסיס, ונפרדתי ממעט החברים שעוד היו לי שם. אני בקשר עם אנשים בודדים עד היום, אחד מהם לי כאח.
החול יישא את העבר.
