מאז ומתמיד הצטיירו בפנינו אנשי הצבא כרמבויים. הם מסוגלים לעשות כל דבר, הם גיבורים מסתערים קדימה ראשונים, וכשמדובר באלופים ובמיוחד טייסים כי אז השמים הם הגבול.
לאור זאת נעשה תרגיל. כאשר מינו את
דן חלוץ לרמטכל, וכמו שמונו אנשי חיל-האוויר לתפקידי מטה אחרים, סבור היה שר הביטחון כי המינוי הזה יצליח, דהיינו איש חיל-האוויר יכניס סדר, משמעת ונוהלי עבודה שכביכול לא קיימים אצל הירוקים.
אלא שבאה מלחמה אחת - מלחמת לבנון 2 - והוכיחה כי לא כל הנוצץ זהב הוא והכשלים בהכנת הצבא ובתפעולו במהלך הלוחמה נתנו תמונה מאוד עגומה, והסתבר שוב כי מי שטוב בתחום אחד אינו בהכרח גם טוב בתחומים אחרים.
מדד היוהרה
אלא שאין חולק על דבר אחד. הפלפלים על הכתפים מעלים את מדד היוהרה בצורה מובהקת.
חגי טופולנסקי, שהיה מפקד מעולה, שהתחרה על תפקיד ראש להק אוויר כשווה בשווה עם המועמדים האחרים, אינו שונה בחיי היום יום מכולנו. אנחנו מזלזלים בחוקים, בפקודות ובסכנות.
הבאת המחשב הצבאי לביתו המרוחק תוך התעלמות מפקודות הצבא, מצביע על היחס - לי מותר מה שלאחרים אסור. בסדר הבנו, אבל אם כבר אז מדוע אין אמצעי מיגון מינימליים, לדוגמה מערכת אזעקה בבית, שתמנע או תפריע לגנב בעבודתו. למה הוא לא שם את המחשב למראשותיו כך שיוכל להגן עליו. נכון זה רק מחשב נייד אבל זה מוכיח את היחס לרכוש ולרכוש הצה"לי בפרט.
הוא לא היה הראשון שזה קרה לו. גם לאנשי משטרה בכירים זה קרה, נגנב נשק, מכונית, וגם בצבא זה לא המקרה הראשון. האם לא למדנו שהמחשבה לי זה לא יקרה אינה נכונה במצבים כאלה? מספיק עם ההפקרות, וטוב עשה הרמטכ"ל שקיבל את התפטרותו של חגי. לא, זה אינו מעשה אצילי כמו שהתפטרותו של בוכריס אינה אצילות אלא רצון להציל משהו מכבודו ומכבוד תפקידו ובוודאי מאמצעיו הכספיים.
