אם נותר עדיין קומץ נאיביים חסרי תקנה בישראל, המאמינים ביושרה המקצועית של התקשורת בישראל, מותר להניח כי אמונה זה נתערערה לאחרונה. די היה לעקוב אחר הפרמטר העיקרי שהכתיב לרוב ה"פרשנים" את תגובותיהם לצעדי ארה"ב (ההימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון ונאום קרי), כדי שגם חוצנים, שנחתו זה עתה על פני כדור-הארץ, יבינו מיד לאיזה כיוון פוליטי נושבת הרוח.
מהר מאוד היו מגלים את מה שנהיר לרבים מאתנו, כי הפרמטר הבלעדי, לפיו נשפטים מדינאים ופוליטיקאים בישראל, הוא אחד בלבד: באיזו מידה הם מאמצים או דוחים את הקיבעון המסורתי של השמאל, לפיו שורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני נעוץ בכיבושי 1967, או כפי שהאגף הקיצוני בשמאל מגדיר "אסון הכיבוש".
בדומה לכת דתית קנאית וסגורה, הדוחה כל ניסיון להתמודד עם ספקנות המערערת על דוגמות היסוד שלה, שקריות ככל שיהיו, גם כאשר אלה מופרכות מדי פעם ע"י המציאות בשטח - כך גם אצלנו, הענקת הכשרי הבד"ץ הפרשני-שמאלני, נקבעת על-פי סרגל קבוע: באיזה מידה מקבל המדינאי המסוים את העיקרון המקודש לפיו בסכסוך ההיסטורי במזרח התיכון יש רק צד אחד צודק, הפלשתיני, וצד אחד, הישראלי, שתמיד אינו צודק. הוא כל כך לא צודק, שגם כאשר הוא "פתאום" צודק - רחמנא ליצלן - צדקתו מושלכת מיד לפח.
דוגמה, רק כדי לסבר את האוזן: אם כיבושי 1967 הם שורש כל חטאת, כפי שפסק האדמו"ר
ג'ון קרי, אילו כיבושים בדיוק מנעו את סיום הסכסוך
לפני מלחמת ששת הימים?! ולא רק שאפילו אז - כאשר שום ממשלת ימין סרבנית שלום לא נראתה באופק - לא הושג קץ הסכסוך, אלא שהוא עוד הוחרף, כאשר הפלשתינים הקימו בשנת 1959 את ארגון פתח (היפוך רה"ת בערבית "חרכת תחריר פלשתין", בעברית: "התנועה לשחרור פלשתין").
צעד ארגוני, שהסביר (רק למי שרצה להבין, לא לקנאים שהתבצרו מאחורי הדוגמות הדתיות שלהם), כי "פלשתין" בעיני הפלשתינים אינה בהכרח "השטחים".
למי שעדיין יתעקש לטעון כי מאז שינו הפלשתינים את דעתם-עיקשותם, נזכיר את שיחות קמפ דייוויד ב-2000, שם הרחיק ראש הממשלה
אהוד ברק (היום, גדול מבקריו של נתניהו, במאמץ פאתטי לגרום לשמאל לשכוח את חטאיו) בהיקף ויתוריו לערפאת, מה שלא גרם להשגת אפילו שמץ של הסכם. למה? הרי ברק כבר ויתר אפילו על ריבונות ישראל בהר-הבית?
אולי התשובה המוסמכת ביותר ניתנה במסמך מאיר עיניים (לא של מסוממי השלום), שפורסם בבטאון המרכזי של פתח "הדעה שלנו", בינואר 2001. הכותרת לא הותירה מקום לספק קל: "44 סיבות מדוע ארגון פתח דוחה את ההצעות שהועלו ע"י נשיא ארה"ב קלינטון". 44 סיבות, לתשומת ליבו של חברנו ג'ון קרי, מזכיר המדינה היוצא.
נקודה 11 במסמך מסבירה:
"תהליך השלום נסב בטעות על הקביעה כאילו הסכסוך מקורו בשטחים שנכבשו ב-1967, והמהווים 23 אחוז משטחה של פלשתין ההיסטורית. הם מנסים להתעלם מזכותו ההיסטורית והטבעית של העם הפלשתיני על כל השטחים הפלשתינים". את הבנת את זה, זהבה?
לא השטחים שנכבשו ב-1967. כל שטחי פלשתין!
בהמשך, מפרט המסמך גם את הרציונל האמיתי מאחורי הדרישה ל"זכות השיבה": להבטיח את קיצה של ישראל כמדינה יהודית. זכות השיבה - נאמר במסמך - נועדה לשמש מענה לחוק השבות הישראלי, מה שיגרום לכך שכניסת מספר עצום של פלשתינים לישראל תשנה את המבנה הפנימי שלה ו"תסייע ליהודים (נחשו אילו יהודים...) להיפטר מהציונות הגזענית".
מכיוון שכבר התברר מעל כל ספק, כי הרוב המכריע של הפרשנים למיניהם נמנים במידה זו או אחרת על מחנה השמאל, חניכי חזון השלום, סילוק הכיבוש וההתנחלויות, לא פלא הדבר ששני צעדיו האחרונים של ממשל אובמה באחרית ימיו התקבלו אצלם בשמחה מופגנת. אחרי האבל הכבד שהשתרר באולפני החדשות של
ערוץ 10 וערוץ 2, כמו במערכות
ידיעות אחרונות, ynet והארץ, בעקבות תבוסתה של
הילרי קלינטון, הייתה זו ללא ספק שמחת עניים.
לא מקרה הוא שאותם פרשנים, שבירכו את ממשל אובמה על הסכם הגרעין המוצלח שחתם עם אירן, הם גם מי שזימרו כמעט בקול אחד את שבחי המכה שספגה ישראל בהחלטת מועצת הביטחון. הפרשן
אמנון אברמוביץ', למשל, לא הסתיר את הנאתו הרבה, ובתוך פרק זמן קצר חזר בלופ על המנטרה משובבת נפשו: "הסטירה שספג נתניהו".
על תגובותיהם של עורכי חדשות החוץ,
ערד ניר (ערוץ 2) ונדב אייל (ערוץ 10) - שכרגיל דיקלמו בחריצות את משנת מרצ - מיותר להרחיב את הדיבור. אלא שכמו בחודש נובמבר, היה גם מי שקילקל את האופוריה התקשורתית בישראל. כן, שוב היה זה טראמפ, אז המועמד שאצלנו ספג כל הכפשה אפשרית, ועכשיו, הנשיא-הנבחר,
דונלד טראמפ.
נקל לשער אילו נבואות אפוקליפטיות על עתידה של ישראל בהנהגתו של נתניהו היו הפרשנים הללו מנפקים לנו, אילו הילרי ו
ביל קלינטון היו נכנסים לבית הלבן, כפי שציפו וייחלו אצלנו. אבל המועמד הקוריוזי הזה, טראמפ, קילקל להם את החגיגה.
לא רק שמינה אוהד התנחלויות ("המכשול לשלום"!) כשגריר ישראל. ברוב חוצפתו הוא גם שיגר מסר מרגיע לישראל: "ישראל היי חזקה! ה-20 בינואר מגיע".
איך אפשר לסמוך על ארה"ב?
