על עטיפת הספר צלליות של נשים מעוברות, ללא פנים וללא שם, רק פיגורות אלמוניות בשחור על-רקע צהבהב שציירה המחברת עצמה, ובלי תוספות כלשהן. יש ניקיון ברישום כזה, וכאשר זה בא לעטוף יצירה שירית יש בו משום נגיעה לשירים שבספר, אולי בהיותם ראשוניים ואולי משום היות חלקם הלא מבוטל רוחניים. ואכן ציור הנשים המעוברות נראה דמיוני. מעבדתי, סוריאליסטי למדי. וזה מעורר ריחוף של המחשבה. "קְשׁוּרָה בְּטַבּוּרִי / לָרֶחֶם הַקִּיּוּמִי", היא כותבת ("מוותרת", עמ' 91) - ובמחשבתי יש בו, באיור הזה על העטיפה, משום מראה של אנושות שנעה על ציר זמן ברור של התעברות, של המשכיות. נקודת מבט רחוקה מלמעלה, כאשר לא חשוב מה שְמַן ומה מראַן של הנשים שברישום למטה, אולי של הנשים בכלל. עיקר הוא להתעבר. להמשיך את קיומו של העולם כפי שרואָה אותו הבריאה, באיזה משחק שלא פעם ולא שתיים אינו ברור לנו. אנו שההתעברות ניטעה בנו ומפכה למאוַוי מכוּוַן היטב, ככל הנראה, שנטוע בעומקה של הנפש וחסַר סיכוי למנוסה. מאוַוי חסר פשרות של מחצית המין שלנו ואף של החצי האחר, הזכרי, שמצמיח בו את שורשיו. אֲנִי מִתְעַבֶּרֶת בְּמַחְזוֹרֵי הַזְּמַן כְּמוֹ גַּעְגּוּעֵי הַלְּבָנָה לִשְׁלֵמוּתָהּ כְּמוֹ גַּעְגּוּעֵי שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ לִזְרִיחָתָהּ לְהָעִיר בִּי מַחֲזוֹרֵי יְצִירָה הַמִּתְאַוִּים לָצֵאת לָאוֹר כְּמוֹ תִּינוֹק הַמִּתְגַּעְגֵּעַ לְהִוָּלֵד לָאֲוִיר נְשִׁימָתוֹ ("מחזורי געגוע", עמ' 8) חשבתי על כך שאנו מתמסרים לתוכנית העל הזאת. חשבתי על התעברותו של כל דבר המצוי על פני האדמה, אם זה אדם ואם זה חי ואם זה צומח, גם אם זה בלתי נראה ורק זורם דרכנו, ואולי אנו אלה שזורמים דרכו. וחשבתי כי אכן אפשר לעבֵּר מילה. על-ידי מתן תוכן גדול. על-ידי הענקת מובן רחב. על-ידי הטמעה של רוח. או נאמר נפש, או נאמר נשמה. או נאמר אהבה יתרה וכוונה מלאה בכל מילה ומילה. זה אפשרי. ואיך יתעבר הזמן, אלא אם נחיה חיים מלאים בכל יום ויום? אלא אם נחוש כל שעה ושעה? אלא אם נחווה כל דקה ודקה ונקשיב לכל פעימה של הלב, של החוץ, של העולם? נראה שזה אפשרי. כי חיינו אכן יכולים להתעבר כך. כמו שאפשר למתוח את זמן החיים. כך היא מתגעגעת ומתעברת, מתמסרת לרוח הקדושה של ההתעברות ומקיימת את העולם בתאווה של התחדשות. עוֹבֶרֶת אֹרַח בֵּין מַצְבֵי צְבִירָה מִשְׁתַּנִּים שֶׁל הַחַיִּים בֵּין מַה שֶׁהָיָה לְבֵין מַה שֶׁלֹּא הָיָה בֵּין מַה שֶׁיִּהְיֶה לְבֵין מַה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין מַה שֶׁעַכְשָׁו לְבֵין מַה שֶׁבְּעוֹד רֶגַע חוֹלֶפֶת עִם הַשְּׁחַפִים עַל פְּנֵי הָרוּחַ חֲבוּקָה בַּמַּשָּׁק כַּנְפֵי הַדְּמָמָה ("מעברים", עמ' 13) אולי לא כל קורא יחוש כמוני. אני מניח כך. אני נוהג להוסיף ולרחף בעקבות השירים שאוחזים בי, לצאת מהם אל השדות שלי. גם לא כל שירי הספר זהים. לפי כך אני "נטפל" לאלה שמעניקים לי כנפיים. כמו הזמן שמתעבר בלילות, זמן שמתעבר בשתיקה. שאובד ונלכד בידי מי שלוכד אותו למען עצמו. זמן של שעות שיכולות להאריך חיים, שאינן נספרות. זמן חשוך, דומם, מהורהר, מרחף, מתגעגע, שבו צפות המחשבות הכי מטורפות. מחשבות שונות של לילה, שונות ממחשבות היום. וזמן של ציפייה, של תוחלת, שבו יוצאת הנפש לשוטט בחוצות. ביסודו זהו עולם צח, שנוצר נקי מרעשים ונקי מאדם. ואולי מלאכים שקופים מעופפים בו, ובעודנו נמים הם מניעים פרגודים מעל חלונותינו בדממה, בעוד הדמיון שלנו יוצא לדרכו. ושקט. הנה הנשמות שטות. הַשֶּׂכְוִי הִתְכַּרְבֵל וְנִרְדַּם בְּתוֹךְ בִּינַת הַלַּיְלָה מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן עָצְרוּ מִדְּחֹף אֶת הַזְּמַן אֲפִלּוּ בִּכְיוֹ שֶׁל תִּינוֹק לֹא הֵעִיר אֶת שְׁדֵי אִמּוֹ לִינֹק לִבִּי פּוֹעֵם בִּדְמָמָה מִזְדַּחֶלֶת בֵּין בָּתִּים וְנוֹפִים הַשְּׁקוּעִים בְּתַרְדֵּמָה צִפֳּרִים מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בַּצַפְרִירִים וְגוֹמְעוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט (זְמַן בִּינָה", עֲמ' 23) הדברים הפשוטים לכאורה שאביבית חזק כותבת מגרים את החושים. מושכים בחוטי המחשבה. אם התכוונה ובאם לא, הנה לא פעם עמדה בי התחושה למקרא השירים, כי יש בכותבת דברים עמוקים מכדי למצוא את ביטוים במילים. מילותיה רכות, לא מתחכמות, לא מתלהמות. אך לא פעם יש הרגשה כי היא נושאת בתוכה דת כמו-חילונית וטרנס-צנדנטלית, חובקת יקום, וכי הייתה רוצה לומר יותר על הדברים של עצמה. נותרתי בהרגשה שהדברים מוסיפים להתקיים ולרחף בִּפְנים, באיזו בסומת שאינם מזהים. אולי ריחוף תועה, תוהה, שמרחף בין המודע לתַת-מודע. כמו תחושתם של עלים ירקרקים, כאשר רוח קלה זורמת ומניעה אותם, ואלה אינם בטוחים אם הם רועדים או אולי צוהלים. כמו שאדם ניעור פעם בבוקר וחש ערגה שאינו מבין אותה ואינו יודע אל מי הוא עורג ואל מה. וַאֲנִי אֲבֵלָה עַל הָאֱנוֹשׁוּת מָתַי יָבוֹא הַמַּבּוּל (מתוך "צוק איתן", עמ' 70) בַּספר שירים שהם נוסטלגיה, דבר שהוא כמעט הכרח בספר ראשון, אבל גם מאוחר יותר. מעין חוב ראשוני, שירים על ההורים וגם שירים שהם מחאה. מחאה כי מה שהיה עודו כואב בה, וכי היא חוששת מן היש, מן העכשווי. מן העולם שנעשה עלוב למדי מסביבנו. ברור שאינה רוצה במבול, כמו שהיא כותבת בציטוט שהבאתי. הן זו אמירה של מחאה. של טרוניה. אבל כך או כך הזרימה נמשכת. זרימת העולם, זרימת החיים, זרימת האדם. אנו זורמים ומשתנים, זורמים וחולפים, עד שיום אחד אנו ערים כבמפתיע ותמהים על השתנותם של הדברים. על השתנות עצמנו. ואנו סובבים במעגל שלנו, שנראה שיש בו התחלה ויש בו סוף, אבל זהו חלק ממעגל, כי בכללה זו אינה אלא מעגליות שמישהו גדול מאתנו מעגל אותה. רוצה לומר, מגלגל אותה. אולי משתעשע בה. אולי בנו. וְאַיֵּה הַדֶּרֶךְ עַד לַעֲקִידָה וְאֵיךְ הִיא וְאֵיפֹה הַמִּזְבֵּחַ וְהֵיכָן הָעֵצִים וְהֵיכָן הַמָּקוֹם וּלְמִי יִקְרָא הַמַּלְאָךְ הִנֵּה הָאַיִל נֶאֱחָז בְּקַרְנָיו בַּסְּבַךְ וַאֲנִי נֶאֱחֶזֶת בְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ ("למי יקרא המלאך", עמ' 68) ומה היא, אם כן, אחיזתו של האדם? מה המשמעות אותה הוא מחפש מאז היווצרו ועד התכלותו? ומה היא, לאחר הכול, הדרך שתהיה דרכו? אנו נולדים ויודעים כי יבוא יומנו. המחשבה מלווה אותנו מרגע בו עמדנו על דעתנו והבנו מה מצפה לנו בסוף דרכנו. קשה לומר את הדברים, אך דומה שכל השנים אנו "מצפים" בצורה מוזרה, באיזה מודע מודחק שלנו, ליום ההוא אשר בו נוּבַל אל העקידה. אם כך מה היא נחמתנו? בפחדנו אנו דבקים בבני מיננו. אולי פחד ועוד פחד ימוססו את פחדנו. כי אנו לא רוצים לחלוף. לא רוצים להיכחד. ומשום הידיעה הזאת אנו רוצים להותיר אחרינו. וכך הם באים, כל אותם דברים שמצטרפים להיות חיים. באים ומדביקים אותנו אל בשרו של אחר. מעַבְרים אותנו. מִכָּל הַצְּלַעוֹת שֶׁבִּי צֶלַע אַחַת צוֹלַעַת וְהִיא הַצֶּלַע הַכּוֹאֶבֶת שֶׁל הָאִישׁ שֶׁבִּי אִשָּׁה בָּהּ אִישׁ אִישׁ בָּא בְּאִשָּׁה וְאִם אֶעֱקֹר אִישׁ מֵאִשָּׁה שֶׁבִּי אֱלֹהִים יִשָּׁאֵר גַּלְמוּד ("צלע", עמ' 76) ובשיר "לב כבוש", היא כותבת, חוששת, (עמ' 85): "הַשָּׁמַיִם מְבַשְּׂרִים / אֶת מוֹת הַקַּיִץ" - כך, שירי הנפש שלה נטועים כפרחים ריחניים בין שירים אחרים שבונים את הספר, כמו זריחות בימים אחרים ששמשם רכה. ימים טובים גם הם, אך בטרם יבוא החורף, וישרור הקור, ותשלוט אפלה מוקדמת, לא מוזמנת, הנה באה האישה שאינה יודעת את הנפש שניתנה לה וזו הומה בה. והיא תרה אחר הרוח, אחר ערגה לא ברורה שהיא מבטאת אותה בשירים אלה, אבל היא חותרת אל האיש שלה. כך לאחר הכול, דומה שבדרך של בשר אל בשר מתגשמת בנו אותה ערגה מתוכננת היטב, זו שניטעה בנו ומוליכה אותנו. איש ואישה, איש אל אשתו, אישה אל האיש שלה. אֲנִי הַשּׁוֹשָׁן הָאָדֹם אֲנִי הַיַּיִן הַזּוֹרֵם מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת הַפְּרִי אֶל תּוֹךְ עוֹרְקֶיךָ (מתוך "ארץ זבת חלב", עמ' 75) אני הולך בעקבות השיר, לוגם מן היין, כי אלוהים נטע בנו את הערגה הזאת. שהופכת לתאווה שהופכת לבשר שמוליד רוח חדשה, שמולידה עוד ערגה ועוד חיפוש אחר משמעות - חיפוש שנמשך מקצה אחד ועד קצה אחר של העולם, מקצה אחד ועד קצה אחר של רגש החיים. כך הערגה אוחזת אותנו, על-פי תוכנית מוסדרת ומסודרת היטב - אם כי נראה לנו שזו יוצאת משליטה לעתים - ואנחנו באים וסובבים ופורים ומתרבים ועובְרים, ובאים אחרים. פעם זה מעורר תקווה ופעם זה כואב. פעם זה מובן ופעם זה מאכזב. אבל במבט מלמעלה אנחנו עדיין זורמים, כי זאת התכלית. כמו ששוטף הים. כמו שנושבת הרוח. כמו שזוחל החול. בִּזְמַן שֶׁחִתַלְתִּי אֶת אִמִּי נוֹלְדָה בִּי אֵם אָנוּ מַחֲלִיפוֹת מִשְׁמָרוֹת מֵרָאשִׁית עַד אַחֲרִית מַחֲלִיפוֹת מִשְׁמָרוֹת ("ראשית ואחרית", עמ' 29) ועכשיו הנה שנה חדשה: תהא זו משמרת מעוברת, תהא זו משמרת נעימה.

• אביבית חזק: "מתעברת עם הזמן", הוצאת "פיוטית" 2016, 95 עמודים