קווי שביתת הנשק של 1949 (המכונים "הקו הירוק") אינם גבול בינלאומי, אינם גבולות ביטחון למדינת-ישראל ועל כן אין לקדשם; ההפך הוא הנכון. שלום עושים עם אויבים... שרוצים לעשות שלום, לא עם אויבים שרוצים לנהל מלחמה. ומאידך-גיסא, שלום הוא המצב ממנו פרצו כל המלחמות בהיסטוריה.
הדמוגרפיה איננה גזירת גורל. היא תולדה של תהליכים חברתיים שניתן לשלוט בהם. הדבר נכון בכל מקום, וגם בישראל. בניגוד לעבר, המציאות הישראלית נעה כיום בכיוון רצוי למדינת-ישראל, עם מגמות חיוביות עוד יותר לגבי העתיד הקרוב והבינוני. בינתיים ישראל אינה עוזרת ל"טבע", אבל היא יכולה וצריכה לעזור לו. אם נתבונן ברוב המדינות הערביות שסביבנו, למעט מצרים, לרובן המכריע מדיניות מעשית או מוצהרת של עידוד הריבוי הטבעי...; אולי שווה לחשוב על כך וללמוד מכך.
אין תוואי גבול אפשרי אחד ויחיד להסדר מוסכם ובוודאי שלא להסדר חד-צדדי בין ישראל לערבים-פלשתינים. קיים הרעיון ההזוי-משהו של ליברמן בדבר סיפוח ה"משולש" לישות פלשתינית בשומרון, שיכולה, אבל לא חייבת, להיות יחידה פוליטית אורגנית אחת עם ישות נוספת בהר חברון, או בהרי יהודה. אבל יש עוד עשרות תוואים אפשריים אחרים באותו מרחב שבין ה"קו הירוק" ז"ל לבין הירדן; לא כולם טובים ולא כולם רצויים. אם מדובר בקץ הסכסוך ובהסכם שלום אזורי, שווה לעשות מאמץ לאומי גדול יותר, אם לאו - אין שום סיבה להפליג בוויתורים "כואבים".
"העולם" מתרגל לכל מציאות ש"נכפית" עליו, אם ברור לו שהוא אינו יכול לשנותה במחיר שכדאי לו לשלם עבור כך. קל להיווכח בכך כיום כמעט בכל מקום במזרח התיכון, ובמיוחד בסוריה, לוב, תימן, ועירק.
הוויכוח הפנימי והמאבק על ההגמוניה בתוך מדינת-ישראל הוכרע כבר.
אנו בעידן הימין-מרכז. הממשלה הנוכחית מתחילה להבין זאת ולהתנהל בהתאם; השמאל חש בזאת אבל טרם השלים עם העובדה שבדמוקרטיה הכרעות מתקבלות בקלפי ובמוסדות השלטון החוקיים ולא בהפגנות, בתקשורת מתלהמת ובאקדמיה היסטרית ואשלייתית; לא אלה קובעים את הדרך. הכרעות דמוקרטיות הן בחירה בשיטה מוסכמת בין חלופות, ולא קיפאון עד להשגת הסכמה פה-אחד. גם האמריקנים, שהדמוקרטיה שלהם ותיקה וממוסדת הרבה יותר משלנו, חוזרים ומגלים זאת לאחר הבחירות האחרונות. לכן, הממשלה והכנסת חייבות לפעול בנחישות, בבהירות ובתנופה לממש עקרונות אלה - לשחרר חסמים מצד אחד, ולסתום פרצות מן העבר האחר - מפני שלזאת מצפה מהן הציבור ולשם כך בחר בהן.
בית המשפט איננו "מנגנון חושך" שתפקידו לסייע ולגונן על "מוכי הגורל" מפני הדמוקרטיה, לפי הבנת "נבחרת" השופטים היושבת בו כיום. בית המשפט הוא חלק ממערכות השלטון, שעל כולן לפעול במסגרת החוק ולממש את רצון הריבון-העם, שהעניק להם את מעמדם וסמכותם לפעול. תהליך זה התחיל ומתקדם, ויש להאיצו ולהעמיקו.
החוק הבינלאומי איננו עונש קולקטיבי כפוי. על ישראל לחזור ולבחון את חתימותיה על אמנות בינלאומיות, בכדי להבטיח שחתימה "
בתום לב" או מתוך "שוויץ אינטלקטואלי", לא תהפוך לה לרועץ. פרשנים שכורי-כוח ומוכי-עיוורון ביחס לתפקידם האמיתי - שירות העם ורצון העם - עשויים להיות מקור סכנה ולא מקור השראה. בעניין זה למדנו מפוטין שיעור מאלף לא מכבר, כאשר ביטל את חתימתה של רוסיה על אמנת בית הדין הבינלאומי בהאג, בטענה שהמוסד איננו מתפקד כראוי. מוסד זה אינו יחיד בהסתאבותו בין המוסדות הבינלאומיים. אל לישראל לכרוע ברך בפני מוסדות אלה, בטרם יתעשתו ויתאפסו על ייעודם האמיתי. אל לה להניח להם להמשיך ולהתעלל בה, או לקדש כל פרוורסיה העולה מהם.
ההוויה הבינלאומית היא חלק מהאילוצים שכל מדינה - גדולה, בינונית וקטנה - נאלצת להתחשב בה מדי פעם בדרך זו או אחרת; להתחשב אך לא לציית בעיוורון. דומה שהוויה זו נצבת לפני שינוי משמעותי, וישראל חייבת ויכולה לנצל התפתחות כזו לתיקון שגיאות שעשתה בעידן אובמה, שגיאות שלא הביאו לה שום תמורה או תועלת מדינית או אחרת.
ההיסטוריה מעניקה למדינות ולעמים הזדמנויות ושעות-כושר. ישראל זכתה באחת מאלה במעמד הכרזת המדינה על-ידי בן-גוריון ב-1948, ובנוספת בניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, 1967. הראשונה נוצלה עד תומה מבחינה מדינית ואסטרטגית, וישראל ידעה לשמור על ההישגים שצברה בה. השנייה נוצלה טוב יותר מבחינה צבאית, אך ישראל לא השכילה, עד עצם היום, הזה לנצלה עד תומה גם מבחינה מדינית ואסטרטגית. הגיע הזמן לתקן את הטעון תיקון. ראוי לזכור שההיסטוריה גם "מענישה" את מי שאינו מנצל את ההזדמנויות שהיא מקרה על דרכו;
אובמה היה הערת אזהרה בטאבו הלאומי שלנו.