1. בלקסיקון הפוליטי מוגדר מהלך של השתלטות עויינת שכזו, במונח המכובס מחטף. משהו מעודן שכזה, על משקל ממתק, מעדן. בעולם הפלילי קוראים לילד בשמו: פיראטיות. בעולם האקדמי מעדיפים את ההגדרה הקולעת הפיכה, לא פחות.
ההפיכה היא כה גדולה, שוד לאור היום, עד שגם האקדמיה ובעולם המשפט יש שגלשו להגדרות חריפות, דוגמת התבטאותו של השופט ריצ'ארד פוזנר מערכאת העירעורים בארה"ב, שטען כי המהפיכה שביצע ב-1995 נשיא העליון
אהרן ברק, הוא פיראטיות משפטית. לביקורת, בניסוחים אחרים, הצטרפו מלומדים אחרים: פרופ'
רות גביזון, פרופ'
דניאל פרידמן, פרופ' מני מאוטנר ועוד.
2. במאמר מוסגר ייאמר כאן, שלמרות 22 שנות עריצות משפטית, תחת המטריה השערורייתית: 'הכל שפיט', קיימים עדיין תמימים – אוהבי המדינה ומוסדותיה – שרואים בבג"ץ את מקדש הצדק. מסוּנוורי בג"ץ לא ישתכנעו, גם כשיוכח בתיעוד מפורט, שהבג"ץ הפך עצמו למוסד פוליטי, לזרוע ביצועית של השמאל הקיצוני. 'ידידי בית המשפט' לא יתנו לעובדות לקלקל להם.
"החוק זה לא הכל", פסק אומנם השופט מזוז, כשיהודי שערבים פלשו לאדמתו, הציג מיסמכי בעלות חד-משמעיים, ולבסוף נזרק מכל המדרגות, למרות שהחוק לצידו. כי הוא יהודי. ועוד המליץ השופט מזוז, שכזכור איתרג בזמנו את תעלולי שרון וסיכל העמדתו לדין, להפקיע (!) את הקרקע מידי היהודי לטובת הערבים. הרעיון הזה, מיותר לומר, לא עלה על דעת הבג"ץ בדיונים שבהם התובעים ערבים והנתבעים יהודים.
וכך קורה שכאשר עסקינן בבניה
בתום לב של יהודים על קרקע מפוקפקת, שערבים טוענים לבעלות עליה, פוסקים כבודם, ובהם גם אחד שצמח בשדות '
שלום עכשיו', שיקוב הדין את ההר, ולמרות שמדובר ביהודים שכבר עשרות שנים יושבים על הקרקע, הם יגורשו לכל הרוחות, ובתיהם ייהרסו. מין נירון קיסר'יות שכזו. ע"ע עמונה (פעמיים), מיגרון, בתי דריינוף, בתי האולפנה, עפרה, נתיב האבות ועוד.
3. ב-22 השנים האחרונות, כמעט לא היה פח יקוש שהבג"ץ לא נכנס לתוכו שלא כדין, מכוח התחושה שהוא רשות-על, שמתנשאת מעל לרשות המחוקקת, שנבחרת בידי העם.
כך למשל (א) ביטל הבג"ץ את מחסום 'זכות העמידה', ומאפשר לאירגונים ערביים עויינים, יחד עם אירגוני שמאל אנארכיסטיים, לגייס את כבודם למאבק פוליטי שאמור היה להיות מוכרע בקלפי; (ב) נטל לעצמו, לא בסמכות ולא ברשות, זכות פסילת חוקים של הכנסת; (ג) הפך את שופטי העליון ל'משפחה' ('לה-פמיליה') שמשכפלת יורשים בצלמה כדמותה, ללא שום שקיפות ואיזון בהליך בחירה המתרחש במחתרת, הרחק מאור השמש המחטא, ללא שום פרוטוקול; (ד) קיבע את הבלוף, שחוקים ו/או מהלכים מסוימים הינם "בלתי חוקתיים", וזאת כשאין בכלל חוקה לישראל; (ד) מאמץ מושגים בלתי ניתנים להגדרה משפטית אוביקטיבית: לא מידתי, האדם הסביר, הנאור או הלא נאור – והכל כדי לאפשר לשופטים ללוש הכרעתם כפלסטלינה, בהתאם לגחמות אישיות; (ה) משליט את תמנון המשפטיזציה בכל מערכות המדינה, עד כדי הפקעת זכות וחובת ניהול ענייני המדינה, לרבות חוץ וביטחון, מידי השרים, לטובת יועציהם המשפטיים. וזו רשימה חלקית.
4. והמסקנה: הדיקטטורה של הבג"ץ, שמידי פעם מציגה סטנדרטים כפולים – אחד לערבים, שני ליהודים – היא זו שמונעת מנבחרי הציבור להוביל את המדיניות שבשמה נבחרו לבית המחוקקים: תושבי דרום תל אביב סובלים מעריצות המסתננים ואין להם מושיע; המתיישבים ביו"ש מוצאים עצמם שוב ושוב בסכנת גירוש וחורבן בשל איזו רצועת קרקע זניחה ברוחב של מטר שחוצה את הסלון שלהם, ובגללה מרחפת על ביתם חרב ההרס; הציבור החרדי מוצא עצמו על תקן ילד הכאפות של הבג"ץ; וקבוצות אוכלוסייה אחרות, שידה של הכנסת קצרה מלהושיעם, מידי בני האלים שנטלו לעצמם זכויות עודפות.
5. בימים אלה התארגנה קבוצת ח"כים בימין להעברת הצעת חוק המבטלת את המהפכה המשפטית, ושוללת מידי בג"ץ את היכולת לבטל חוקים, כמו למשל חוק ההסמכה שמחזיר את השפיות למציאות הישראלית, או למנוע פסקי דין שערורייתיים של הרס לשם הרס המתיימרים לתקן עוול על-ידי עוול חמור יותר.
הגיע זמנה של הקואליציה הכי ימנית להרים את הכפפה, ברוח דברים שאמרו השבוע השרה
איילת שקד: "חשוב שממשלת ימין תקדם את האידיאולוגיה שבשמה נבחרה"; והשר
צחי הנגבי: "אנחנו מדינת חוק ואיש לא מעל לחוק". עם ישראל, שלא זכור לו שבחר בקלפי בבג"ץ, ודאי שלא העניק לו מנדט של שליט-על, לא יסלח לכחלונים ולליברמנים ולמתחסדים שבליכוד, אם ישתמטו מחובתם להחזיר לבקבוק את האימפריאליזם השיפוטי, שעוד יוביל, אם לא ירוסן, את המדינה היהודית-דמוקרטית, ל'מדינת כל אזרחיה', על-פי מיטב החזון של הקרן לישראל חדשה.
