"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם"
מתוך "התקווה" - המנון מדינת ישראל".
מיד בתום קריאת גזר-הדין שגזר הרכב שופטי בית-הדין הצבאי המיוחד בקריה, בראשותה של אל"ם מאיה הלר, על סמל
אלאור אזריה, בו נקבע ריצוי עונש מאסר של 18 חודש בפועל על אזריה, פרצו בני משפחת אזריה בשירת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, בקולי קולות, בתוככי אולם בית-דין צבאי זה. איש לא מנע מהם מלהשלים שירת מילות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל עד תום ויש להניח שקולות השירה חדרו ובקעו גם אל מחוץ לאולם המשפטים של בית-הדין הצבאי והגיעו גם לאוזניהם של שופטי הרכב בית-הדין הצבאי.
איש לא מחה, עד לרגע כתיבת שורות אלה, על הפקעת
ההמנון הלאומי של מדינת ישראל ועשיית שימוש ציני ומניפולטיבי בו, בידי משפחת אזריה, מיד ולאחר שתמו ונסתיימו דבריהם של השופטים, כפי שבאו הם לידי ביטוי בגזר-הדין, שקראה ראש ההרכב המיוחד של בית-הדין, דקות ספורות, קודם לכן.
בשימוש הציני והמניפולטיבי שעשו בני משפחת עזריה במילות ההמנון הלאומי, ביקשו - וממשיכים הם לבקש - השגת "צדק" למקורב זה שלהם ו"זיכויו" מהרשעתו, בהכרעת-הדין, בהריגת מחבל, בדרך של ערעור וקריאת תיגר
מיידית ו"ספונטית" על פסק-דינו של בית-הדין הצבאי המיוחד. להשלמת התמונה והאירוע הסוריאליסטי ההזוי הזה, צעק מי שצעק, בחללו של אולם בית-הדין הצבאי, על-רקע שירת התקווה, המשפט "אתה גיבור".
ייכתבו דברים ויוגד היגדם כבר עתה ברורות ומפורשות. אין בכוונתנו ברשימה זו להתייחס עניינית ופרטנית לשאלות יסוד אם הרג אזריה את המחבל באירוע הירי בו היה הוא מעורב, אם לאו, כמו-גם אם היה מקום לזכותו בהכרעת בית-הדין הצבאי המיוחד, אם לאו. עם זאת, בכל הכבוד הראוי ובמלוא ההבנה לכאבם ולמצוקתם של בני משפחת עזריה, קרוביהם ושאר דורשי טובתו של החייל המורשע, איש לא התיר להם - במלוא הכבוד הראוי - להפקיע ההמנון הלאומי
שלנו, של מדינת ישראל (ולא שלהם!), כמו-גם לעשות בו שימוש פרטי, פרטני, מניפולטיבי וציני, כפי שעשו הם זאת באולם בית-הדין הצבאי, הקריה. ובכלל - ממתי שרים ההמנון הלאומי באולם משפטים?
צר לנו, אבל אי-אפשר להתחמק מההשוואה המיידית, המתחייבת והמתבקשת, במקרה זה. ההמנון הלאומי שייך לכלל עם ישראל ולמרות שחלק נכבד מהציבור בארץ, רואה בסמל, אלאור אזריה, סוג של חייל "שלנו", הרי אין מדובר בגיבור לאומי וזאת, על דרך ההמעטה בלבד. במקרה הטוב ביותר, מדובר בחייל מבולבל, נבוך וחסר אונים שירה במחבל, כדי למנוע סכנת חיים לו ולסובב.אבל מכאן ועד להפיכתו לכוכב ולגיבור לאומי, מסוגם של בר-כובא, יהודה המכבי ועוד אחרים, עדיין רחוקה הדרך מרחק רב - ורב ביותר.
למי ששכח (או השכיח), הרי נביא מעט ממשפטי גזר-הדין של בית-הדין הצבאי, שניתן, אך אתמול, אבל נשכחו והושכחו, בלהט השמירה על "האתוס" הלאומי-לאומני של דורשי רעתו (ולא טובתו!) של אלאור אזריה. "על צה"ל לחרוט על דגלו את הצורך בשמירתו הקפדנית של ערך קדושת החיים, הרם מכל הערכים, וזאת לאור התוצאות הקשות הנלוות להפרתו ולפגיעה בו", כותבים חברי הרכב בית-הדין הצבאי, בגזר-דינם. מישהו מתנגד לכך? אז נכון שמחבלים הם רוצחים, אבל למה להגיע לקיצוניות ולהתרוצץ, ברחבה מחוץ לבית-הדין הצבאי, אנה ואנה, עם שלטים עליהם כתובה הסיסמא: "מוות לערבים"? ולא - לא יעזור לכם - כותב שורות אלה אינו שמאלני, גם לא במסתרים.
שופטי בית הדין הצבאי המיוחד, בקריה, כתבו - עוד - בגזר דינם, כי מעשיו של אזריה: "פגעו במספר ערכים חברתיים, אשר שומה עלינו להגן עליהם, על-מנת לחזק את חוסנה המוסרי והערכי של החברה בכללותה ושל צה"ל, כצבאה של החברה, בפרט". חברי הרכב בית-הדין הצבאי סבורים, כי הערך העיקרי שנפגע הוא עקרון קדושת החיים. אתם לא מסכימים לכך, המתינו להגשת ערעור על פסק-דין זה - ככל שיוגש - וחכו להחלטת ערכאת הערעור, בערעור עצמו. מקצוע המשפט אינו נמנה על המקצועות המדויקים דוגמת מקצוע המתמטיקה. בתחום המשפטים הכל אפשרי ויתכן שערכאת הערעור תוציא אלאור אזריה, זכאי וחף מכל אשמה. אבל המתינו להחלטת ערכאת הערעורים ואל תייצרו החלטות בדרך של הקמת בית-דין שדה, הפועל על בסיס רגשי ומניפולטיבי.
ובהזדמנות זו, הרי נייחד כמה מלים לממסד הצבאי ובכללו למערכת הפרקליטות הצבאית. למה אתם, המסד הצבאי, ממשיכים ולוחצים - בלי הרף - על משפחת עזריה שלא להגיש ערעור ולפעול בדרך של המתקת גזר הדין או הגשת חנינה לנשיא המדינה? בני משפחה זו מבקשים זיכוי מוחלט לבנם וזאת ישיגו הם, אם בכלל, אך ורק בערכאת ערעור. ואתם, אנשי הפרקליטות הצבאית - מה התעקשתם כל כך על הגבלת ימים להגשת הערעור ונלחמתם על "שאלה עקרונית" זו, כאריות בסוגר המתאמצים, בכל כוחם, לפרצו? אלאור אזריה מצוי, ממילא - בתקופה זו - במעצר פתוח, אז מה הבעיה לגלות, מעט רוחב לב ולהסכים לבקשת הסנגוריה לעיכוב ביצוע עד להגשת הערעור. האמינו לי, ההתעקשות הזו לא הוסיפה, לא לכם ולא לממסד הצה"לי, כל מכובדות שהיא, אלא היפוכם של דברים התרחש, כתוצאה מכך. וזאת - זאת על דרך ההמעטה בלבד.
בואו ונסכים, לפחות על כך, שאת ההמנון הלאומי של כולנו, קרי "התקווה" יש לשיר באירועים פומביים ולאומיים, כמו בערב יום הזיכרון, ביום השואה ועוד ואין להפקיעו ולעשות בו שימוש באירועים פרטיים, אפילו שיש למישהו הרגשה שמדובר באירועים "לאומיים", לכאורה, הגם שברור לו, שהאירוע אינו אירוע לאומי, בעליל.
